​כאמור בפתיחה, הרופאים אינם מרבים ללמוד על יוד כיום, או על תזונה בכלל. עם זאת, מאחר ויוד היה בשימוש ברפואה המערבית עד אמצע המאה העשרים ומידע רב הגיע אלינו מאותם רופאים מכובדים בעבר (ראו פירוט על ההיסטוריה  של היוד והדחתו מהרפואה לעיל), ראוי להבין כיצד מבינה הרפואה הממוסדת את היוד כיום, ולו רק כדי לתדרך מתרפאים כיצד לעבוד מול הרופא שלהם ותגובותיו הצפויות לטיפול ביוד.

וולף - צויקוב

לפתיחה, ראוי להבין מה מצא אותו מחקר של וולף וצויקוב  שגרם לרפואה הממוסדת לסגת בבהלה מהיוד. מסביר זאת היטב הנטורופת ד"ר (PhD) דולב גילמור [i]

     "מה באמת מצאו וולף וצ'ייקוב? השניים הזריקו יוד רגיל לחולדות בכמויות עולות, ואחר כך הזריקו יוד רדיואקטיבי ועקבו אחרי ספיגתו לתוך בלוטות התריס. הם גילוי שכאשר רמת היוד בדם מגיעה ל 0.2 מ"ג/ליטר, נפסקת הספיגה של היוד הרדיואקטיבי לבלוטה. ד"ר אבּרהם מסביר[ii] כי ההסבר הנכון לתופעה הוא פשוט: כאשר רמת היוד בדם עולה, הבלוטה סופגת יוד עד כדי רוויה, ולכן ליוד רדיואקטיבי כבר אין מקום להיכנס בה. הדבר דומה לניסיון להוסיף מים לכוס מלאה. [אולם] החוקרים סיכמו וכתבו, שהפסקת הספיגה מראה שהבלוטה מפסיקה לייצר הורמונים. [עם זאת], השניים לא בדקו את רמות ההורמונים ולא מצאו גויטר [זפקת] בקרב החולדות. מעולם לא התבצע כל מחקר אחר המאשר את סיכומם, לא בחיות ולא בבני אדם. למרות זאת, התופעה הפיקטיבית קיבלה את השם, "אפקט וולף-צ'ייקוב", והידיעה התפשטה כעובדה מוכחת בקרב כלל האנדוקרינולוגים. עד היום, בספרים ובאתרי רפואה באינטרנט, אנו מוצאים הצהרות חד-משמעויות, כמו "כמות רבה של יוד יכולה לעצור את ייצור הורמון התירואיד".

כמובן, במסגרת פרויקט היוד שהחל בו ד"ר אבּרהם בשנת 2000 ונמשך למעשה עד היום, ניתן יוד במינונים של 12.5 - 50 מ"ג ויותר, דהיינו, בשני סדרי גודל יותר מהקצובה היומית המומלצת (RDA) העומדת על 90 - 150 מק"ג, כל זאת מבלי שאף לא אחד מאלפי המטופלים נפל קורבן לאפקט W-C המשוער.

אז מה יודע הרופא?

הרופא קורא בספרות הרפואית כי עודף יוד: "יכול לגרום לכמה מהסימפטומים של חוסר יוד - הכוללים זפקת, רמות גבוהות של TSH ותת פעילות תריס - מפני שעודף יוד אצל אנשים מועדים מדכא סינתזת הורמוני התריס וכך מגביר גירוי TSH, אשר יכול לגרום לזפקת [...] מחקרים הראו גם כי עודף יוד גורם לדלקת בלוטת התריס ולסרטן פפילרי של בלוטת התריס" [29]. מידע זה הרשום באתר 'המכונים לבריאות של ארה"ב' (NIH) מתייחס בצורה גורפת אל יוד כאילו אין כל הבדל בין סוגים שונים של יוד.

כמובן שלא כך הדבר. היוד האורגני - הנמצא בתרופות אלופתיות שונות דוגמת אמיודרון (פרוקור), או היוד הרדיואקטיבי המשמש את הרפואה הממוסדת לאבחון רדיולוגי ולהריסת בלוטת התריס (במחלות של יתר פעילות תריס) - אכן ​ידועים כגורמי סרטן, דלקת ומחלות תת-תריס [6, p. 31], שהם כולם תוצאה צפויה לחלוטין כאשר מעכבים, כורתים או שורפים את בלוטת התריס. אך חשוב להבהיר כי תוספי יוד כגון לוגול מכילים יוד אנאורגני לא-רדיואקטיבי (ראו פירוט על סוגי יוד בפרק השימוש המעשי) ​​נקלטים בברכה בגוף בכמויות גדולות ללא אפקט שלילי. עוד מראה המחקר כי לא ניתן לגרום למחלת השימוטו בחיות מעבדה, אלא אם הן סובלות ממחסור ביוד וחשופות לגויטרוגנים דוגמת ברומיד [30].

עוד מאפיין בידע המקובל של מרבית הרופאים הוא "קיבעון התריס", כאילו עיקר תפקיד היוד בגוף הוא ביצירת הורמוני תריס בבלוטה. למעשה, מתוך 1500 מ"ג יוד הנמצאים בגוף בדיות מלאה, רק 50 מ"ג נמצאים בבלוטת התריס  [15]. אולם הרופאים ברובם אינם יודעים על תפקידו הנרחב של היוד בבלוטות ואיברים אחרים והם מתעלמים מחלקו של מחסור ביוד במחלות בבלוטות השונות, מהשדיים דרך השחלות והערמונית ועד בלוטת האדרנל, או מחשיבותו של היוד בשרירים ובעור. קיבעון זה מביא סבל נורא על מיליוני אנשים המקבלים טיפולים רעילים ופרוצדורות גורמות נכות במקום לקבל את הדבר שהם צריכים, חומר מזין טבעי בכמות מספקת.

בנוסף, למרות שהרופאים לומדים כי חסר אקוטי של יוד בהריון יוביל לפיגור שכלי וגמדות, הם מוותרים לרוב על ההיקש ההגיוני הבא, המציע כי מחסור תת-אקוטי אך מתמשך תורם לבעיות קשב, ריכוז, אינטליגנציה ירודה ואפילו אוטיזם (פירוט בנושא זה בפרקים הקודמים).

האם העשרת מלח ביוד מועילה?

כאמור, RDA של יוד עומד על 90 - 150 מק"ג (ועד 290 מק"ג למניקות) ורופאים רבים מאמינים כי כל שצריך כדי לעמוד בהמלצה זו, זה להשתמש במלח מועשר ביוד. אולם מסתבר כי מלח מועשר זה לא רק שאינו מספק את היוד הנדרש, לפעמים נזקו עולה על תועלתו.

מלח מועשר בארה"ב מכיל 77 מק"ג יוד לגרם מלח ותיאורטית, צריכה יומית מקובלת של 5 גרם תעשיר את הגוף ב- 385 מק"ג יוד. אולם, בכדי להגיע לרמת היוד היומית אותה צורכים היפנים, בסביבות 14 מ"ג יום, צריך אדם לאכול 165 גרם מלח ביום,  אלא שלפי סקר התזונה NHANES III, המצב הוא בדיוק הפוך. הסקר מראה כי רמת החציון של יוד בשתן היתה נמוכה כדי פי 2.5 מזו הצפויה בצריכת 5 גרם מלח מועשר וכי ל- 15 אחוז מהנשים בארה"ב יש מחסור משמעותי ביוד (פחות מ- 50 מק"ג) [31], שזה אחת מכל שבע נשים, יחס דומה לזה של נשים עם סרטן שד [14].

בנוסף, מסתבר כי יש בעיה בזמינות הביולוגית של היוד במלח. על פי המחקר, בעוד שיוד במוצרי מאפה מועשרים נספג במלואו, רק עשירית מהיוד שבמלח נספג בגוף! כפי שנמדד בדם לאחר צריכת המזון המועשר [32]. האם ייתכן שמצב זה נגרם בגלל שהן הכלוריד שבמלח והן היוד, שניהם ​יסודות ממשפחת ההלוגנים, המתחרים על אותם קולטנים בגוף...?

כך או כך, היוד הוא חומר נדיף מטבעו והוא מתנדף מהמלח בעת שזה ממתין במחסן, בחנות או במזווה. אם נוסיף לכך את העובדה שבישול מוריד עוד יותר את זמינותו של היוד, נראה שהכמות הסופית של יוד שניתן לקבל מהמלח המועשר בעת צריכתו היא עניין תיאורטי לגמרי.

בעיה נוספת היא שמלח מועשר ביודיד ולא יוד (ראו סוגים של יוד בפרק "השימוש המעשי ביוד"). ישנם איברים בגוף הצורכים יודיד, כמו בלוטות התריס והרוק ואחרים הצורכים רק יוד אלמנטארי כמו הקיבה והערמונית. לאלה האחרונים יגרם מחסור בכל מקרה. זו הסיבה כי בתוספי יוד ​מקובל להשתמש הן ביודיד והן ביוד.

לאור זאת, לא פלא כי הועלו ספקות לגבי התועלת שבמלח מועשר עבור נשים בהריון [33], אצלן מחסור יתבטא בילודים פגומים ברמה זו או אחרת. אולם לאור מצב תחלואת התריס וסרטן השד ומגוון תחלואות נוספות, ברור למדי כי העשרת מלח ביוד לא יכולה לשמש ככלי לתיסוף יוד, אפילו לא בשביל להגיע לרמה הנמוכה ממילא של RDA.

יוד ומחלות אוטואימוניות של התריס (AIT)

ישנם דיווחים על מתאם המתקיים בין מחלות אוטואימוניות של התריס לבין הוספת יוד למלח במקומות שונים בעולם ארה"ב 1924, סין 1996), מתאם ​המגביר עוד יותר את היודופוביה הרפואית והציבורית.

במאמרו עובדות על יוד ודלקת אוטואימוניות של התריס [34] מציין ד"ר אבּרהם כי בשנים שטרם התחלת העשרת המלח ביוד היה המינון היומי בשימוש הרפואי ביוד אנאורגני לא-רדיואקטיבי (תמיסת לוגול) גבוה בשני סדרי גודל ויותר מהצריכה היומית ממלח מועשר בעוד התחלואה ב- AIT היתה כמעט אפסית. דבר זה מציע כי דווקא מחסור ביוד, המוחמר על ידי גויטרוגנים, הוא הגורם למחלות AIT. המנגנון המוצע מצביע על מחסור ביוד כגורם לאי יצירה של יודוליפידים (מולקולות שומניות מכילות יוד דוגמת δ‑iodolactone) הפועלות כגורם הבולם נזק חמצוני. חסר במולקולות אלו מביא ליצירת עודף יחסי של  H²O² על אנזים תיירואיד פראוקיסדאז (TPO)  - האנזים המחמצן את היודיד ליוד, והעודף של H²O² גורם נזק חמצוני לחלבון ה- TPO עצמו ולתיירוגלובולין (Tg - חלבון בונה הורמוני התריס). החלבונים הניזוקים מעוררים תגובה חיסונית של הגוף הכוללת גם יצירת נוגדנים, אשר ממשיכה ומגבירה את הנזק לבלוטה. מצב זה של מחסור ביוד גורם ל"איבוד בלמים" בתהליך היצור של הורמוני התריס והוא מוחמר עוד יותר בעודף סידן ובמחסור במגנזיום  [13, p. 119]. המחקר מראה כי ריכוז יוד גבוה מספיק מגן על TPO כנגד הנזק החמצוני. מינון יומי של  היוד הנדרש להשגת אפקט מגן זה עומד על 50 - 100 מ"ג [34]. ראוי לצין כי גלוטתיון פראוקסידאז, אנזים נוגד חמצון רב עוצמה, אחראי אף הוא לניטרול H²O² ולכן עוזר במניעת נזק חימצוני. סלניום הוא מרכיב בגלוטתיון וחסר בסלניום מעצים את הנזק. מנגד, ד"ר בראונשטיין מצביע על מתאם הפוך בדיוק. המחקר מראה כי אצל חולי AIT יש פחות ממחצית כמות היוד בבלוטת התריס מאשר אצל קבוצת הביקורת (ללא AIT או תת תריס), ואצל חולי AIT עם תת-תריס יש אפילו פחות מרבע כמות היוד מאשר קבוצת הביקורת [13, p. 137]

הערות:

[i] באתרו מביא ד"ר גילמור סדרה של מאמרים כתובים היטב ומעניינים על היוד

[ii] מתוך Abraham, G.E.,The History of Iodine in Medicine Part III: Thyroid Fixation and Medical Iodophobia. The Original Internist, 13: 71-78, June 2006

​לפרק הקודם: יוד וחשיבותו בגוף  |  לפרק הבא: התחדשות פרויקט היוד והמחקר המבוזר ברשת  |  לתוכן העניינים