השימוש הטיפולי המעשי ביוד ​

פרק זה עוסק בהיבט המעשי של השימוש ביוד לריפוי. הפרק ידון בסוגי יוד, בבדיקות, בפרוטוקולים של שימוש ביוד, בתמיכה ופינוי רעלים בלקיחת יוד ועוד נושאים.

עם זאת, המידע שיובא בפרק זה אינו מספק את כל מה שצריך לדעת המרפא, יהיה הוליסטי, אלטרנטיבי או אלופטי. כדי להתחיל לעבוד עם יוד לריפוי. חובה על כל מרפא הרואה ברכה במידע זה, לחקור את נושא התיסוף ביוד ולהבין אותו לאשורו, בטרם יציע טיפול ביוד למתרפאים.

כותב ​מאמר זה אינו רופא. המידע המובא להלן אינו מהווה המלצה, התוויה, שינוי או תחליף לטיפול רפואי. העושה שימוש במידע ​זה לוקח על עצמו את מלוא האחריות​.

​הבהרה ותניית פטור: 
הידע המובא בדף זה מקורו בלמידה אישית והוא ​מיועד להשכלה כללית בלבד. השימוש הנעשה בידע זה הוא על אחריות המשתמש בלבד. הכותב אינו רופא. ​מילים עם השורש רפא (כמו רפואה או ריפוי), אם מופיעות בדף, אינן קשורות או מרמזות על ריפוי ​ע"י רופא או בשיטות המקובלות ברפואה הרגילה.
קרא​ו עוד ​מדוע נדרשת הצהרה זו...

סוגים והכנות של יוד

היוד המשמש לתיסוף הינו תמידיוד אנאורגני לא רדיואקטיבי ויש להבדילו מיוד אורגני או רדיואקטיבי המשמש בתרופות ובפרוצדורות שונות ברפואה הממוסדת (ראו גם טבלה 1 בעמוד 5).

להלן סקירת סוגים וצורות הכנה מסוימות של יוד המשמשים לתיסוף.  ברמת האטום,  היוד חסר אלקטרון יחיד במעטפת החיצונית, המכילה 7 אלקטרונים, ולכן הוא נוטה להתחבר לאטום אחר המשלים לו אלקטרון. יותר מכל  נוטה היוד להתחבר לאלמנטים נפוצים מן העמודה הראשונה בטבלה המחזורית, להם יש אלקטרון יחיד במעטפת החיצונית, כמו נתרן (Na) ואשלגן (K) כדי להשיג יציבות בצורות של NaI ו- KI. במצב זה היוד המחוזר נקרא יודיד (Iodide) והמולקולה היא מלחת יוד. מצב יציב נוסף הוא יוד דיאטומי (I2), שבו שני אטומי יוד משתפים אלקטרונים בקשר קוולנטי.

העדפת האיברים ליודיד או ליוד

(בסוגריים, תכולת יוד משוערת באיבר מכלל היוד בגוף)

עדיפות ליוד

עדיפות ליודיד

מסתדרים גם וגם

שרירים ורקמת שומן (70%)

עור (20%)
טחול

רקמת השד ( 5 מ"ג)

בלוטת התריס (3%)
כליות

בלוטת הערמונית

ריאות
דם

שחלות קיבה

בלוטת התריס (3%)
מעיים

תמיסת לוגול (Lugol) - יוד אלמנטארי אינו מתמוסס היטב במים ולא ניתן ליצור תמיסה מימית של יוד כזה בריכוז גבוה. ד"ר זאן לוגול פתר את הבעיה על ידי יצירת תמיסה של אשלגן יודי עם מים ואז הוספה של היוד עצמו. בתצורה זו היוד (I2) מתחבר בתמיסה ליודיד (KI) ונוצרות מולקולות של אשלגן תלת-יודי (LI3). עם דילול התמיסה במים המולקולות הללו מתפרקות למצבן הראשוני והצרכן מקבל גם אשלגן יודי וגם יוד אלמנטארי. סוגי יוד המתנהגים באופן שונה בגוף. היוד מחלחל לתאים בדיפוזיה בעוד היודיד מחייב מנגנון אקטיבי להכנסתו לתא (סימפורטרים של נתרן/יוד - NIS). החשיבות הקלינית היא שיוד ויודיד נקשרים כל אחד לאיברים שונים בגוף (להלן בטבלה).

טבלת תכולת יוד בתמיסות

קימות תמיסות עם ריכוז שונה של יוד. להלן טבלת תכולת היוד לטיפה אחת בתמיסות השונות
(הערה: התכולה הינה משוערת.  טיפה אינה מידה מדויקת והמינון המעשי יכול להשתנות):

​ריכוז יוד בתמיסה

​יוד

​יודיד

​סה"כ יוד

​2%

​1 מ"ג

​1.5 מ"ג

​2.5 מ"ג

​5%

​2.5 מ"ג

​3.75 מ"ג

​6.25 מ"ג

​7%

​3.5 מ"ג

​5.25 מ"ג

​8.75 מ"ג

​10%

​5 מ"ג

​7.5 מ"ג

​12.5 מ"ג

​15%

​7.5 מ"ג

​11.25 מ"ג

​18.75 מ"ג

טבליות לוגול (Iodural, Lugo Tabs ועוד) - אלו טבליות שיוצרו לראשונה לצורכי פרויקט היוד והן הכילו את אותו מינון והרכב יוד שיש בשתי טיפות תמיסת לוגול 5%, כ- 12.5 מ"ג יוד. כיום יש טבליות במינונים שונים מ- 6.25 מ"ג ועד 50 מ"ג יוד לטבלייה, המיוצרות על ידי מספר יצרנים שונים. יתרונן בנוחות השימוש למתסף, חסרונן במחיר גבוה יותר.

יוד ראשוני / אטומדין (Nascent iodine/ Atomidine) - למרות השם, זהו אינו יוד רדיואקטיבי, כי אם יוד שנחשף לזרם חשמלי כך שהמולקולות הדיאטומיות של היוד הופרדו לאטומים בודדים בעלי מטען חשמלי. מטען אנרגטי זה של היוד נשמר כל עוד היוד שרוי באלכוהול. בעת השימוש מערבבים את מספר הטיפות הרצוי במים ושותים, שאז היוד הופך פעיל בגוף ונספג במהירות לאיברים השונים, תוך שהוא מאבד את האנרגיה שלו בתוך כשלוש שעות. חלק מהמשתמשים ברשת טוענים כי יוד זה פוטנטי הרבה יותר.

בכל טיפה של יוד ראשוני יש כ- 400 מק"ג של יוד, כך שלתיסוף יתכן וצריך להשתמש בהרבה מאוד טיפות. חיסרון נוסף הוא שצורת היודיד, הדרושה לחלק מרקמות הגוף, אינה קיימת בהכנה זו.

יודידאשלגן (Potassium Iodide - SSKI) צורה זו של יוד מיועדת לצריכה בכדי להגן מנשורת רדיואקטיבית. אשלגן יודי (KI) הוא מלחת יוד בסיסית המכילה אטומי יודיד ואשלגן. זהו תוסף נגיש וזמין המגיע בריכוזים שונים מ‑ 225 מק"ג ועד 65 מ"ג. צורת היודיד נחשבת שימושית במיוחד לבלוטת התריס אך שימושית פחות לטיפול בבעיות בשד בגל העדפתו של זה ליוד.

פובידון / בטאדין  - צורות אלו אינן לצריכה פנימית, אך מתאימות לצביעה על העור לחיטוי או כטיפול חיצוני לשד פיברוציסטי.

טינקטורה של יוד - גם היא אינה לצריכה פנימית, מכילה אלכוהול. מתאימה גם היא לצביעה חיצונית.

בדיקות יוד ובדיקות משלימות

"ניסיוני הראה כי מחסור ביוד קיים אצל יותר מ- 96 אחוזים של כמעט 6000 מטופלים שנבדקו במרפאתי" אומר ד"ר דיויד בראונשטיין [13, p. 229]. בדיקת היוד בה השתמש היא בדיקת העמסת יוד של 24 שעות שפותחה במסגרת פרויקט היוד כדי לתת תשובה אמינה למדידת כמות היוד בגוף. בדיקות נוספות העשויות לתת מידע לגבי מצבו של הגוף מבחינת דיות יוד ורעילות הן בדיקות לרמת הלוגנים בשתן, בדיקת סימפורטרים (NIS) ובדיקות של הורמוני התריס ואחרים. להלן תאור של חלק מהבדיקות המשמשות להערכת דיות יוד[i].

בדיקה נקודתית של רמת היוד (Iodine spot test)- בדיקת כמות היוד בשתן הראשון של הבוקר מבלי לקחת קודם תוסף יוד. בדיקה זו יכולה לשמש להערכת רמת היוד הנדרשת למניעת זפקת, ויש המשתמשים בה כעזר להערכת סיכון לסרטן השד. תוצאה של 0.149 מ"ג מראה שלנבדק יש מספיק יוד למניעת זפקת. תוצאה מתחת ל- 0.1 מ"ג מראה על סיכון לסרטן שד. 0.025 מ"ג (25 מק"ג) ומטה מהווה מחסור חמור ביוד. בדיקה זו נותנת קו בסיס מסוים למדידת התקדמות התיסוף והיא נוחה יותר לביצוע מבדיקת העמסת יוד של 24 שעות, אך אינה מדויקת כמוה.

בדיקת העמסת יוד ואיסוף 24 שעות (The 24 Hour Loading Iodine Test)- בבדיקה זו לוקח הנבדק 50 מ"ג יוד לאחר השתן הראשון של הבוקר ומאותו רגע אוסף את כל השתן במהלך 24 שעות לתוך כלי קיבול. לאחר השתן הראשון של יום המחרת נלקחת דגימה מכל השתן שנאסף ונשלחת למעבדה, הבודקת כמה יוד הופרש מתוך ה- 50 מ"ג שנלקחו. הפרשה של פחות מ- 45 מ"ג (90% מהיוד שנלקח) מראה על מחסור. להפרשה של יותר מ- 45 מ"ג מראה, עקרונית, על דיות יוד כלל גופית, בעיקר אם היא מופיעה לאחר תקופה של תיסוף במינון אורתומולקולרי. אולם, אם הפרשה גבוהה כזו מופיעה אצל אדם שלא תיסף יוד, או שתזונתו אינה עשירה באצות או שיש לו תסמינים של מחסור, היא מעלה חשד לתקינות הסימפורטרים של נתרן/יודיד המכניסים את היוד לתאים. שאז כדאי לבצע את בדיקה של הסימפורטרים (להלן). בדיקה זו כדאי לעשות גם אם הפרשת היוד לא עלתה בצורה מספקת לאחר תיסוף של 3 - 5 חודשים או שמצבו של הנבדק אינו משתפר.

בדיקת פלואריד/ברומיד בהעמסת יוד - בדיקה זו דורשת גם היא לקיחת 50 מ"ג יוד.ניתן לעשותה באתה דגימה של בדיקת העמסת היוד. הבדיקה משמשת להערכת רמת הפלואוריד/ברומיד בגוף לפי הכמות המשתחררת מהרקמות השונות בעת לקיחת היוד (אשר כזכור, דוחק את ההלוגנים האחרים כאשר כמותו בגוף עולה).

בדיקת סימפורטרים של נתרן/יודיד (NIS Test -Sodium Iodide Symporter) - בדיקה זו מחייבת משלוח דגימת דם ודגימת רוק. הבדיקה מיועדת לאבחן בעיתיות במכיניזם של הכנסת יוד לתאים. במקרים בהם אלו אינם תקינים תהיה לגוף בעיה להשתמש ביודיד שבתוסף. יש לבצע בדיקה זו אצל נבדקים שיש להם הפרשה גבוהה למרות סימפטומים של חסר יוד וכן גם אצל נבדקים עם תת-תריס, השימוטו, מחלת גרייבס, נודולות בבלוטת התריס וגם כאלו עם רמת ברומיד גבוהה.

בדיקת מתכות רעילות בשתן - בדיקה זו ניתנת לביצוע עם אותה הדגימה של העמסת יוד ואיסוף 24 שעות. הבדיקה מזהה הפרשה של מתכות כבדות בשתן ומאפשר מידע על מצב הנבדק בהקשר זה. המתכות הנבדקות הן אלומיניום, אנטימוני, אורניום,ארסן, בדיל, ביסמות, בריליום, גופרית, טונגסטן, כספית, ניקל, פלטיניום, עופרת, קדמיום, קריאטנין, ותאליום.

מינון יוד לשימוש בבבדיקת העמסת יוד לפי גיל - המינון להלן נמסר בטבליות של תוסף יוד (Lugo Tabs, Iodoral ודומות) ולא בטיפות של תמיסת לוגול. זאת משום שקשה לדייק במינון בעת מתן טיפות. במידה ניתן מינון שונה מ- 50 מ"ג, חשוב לציין זאת על גבי דוגמית הבדיקה.

​​​​​מינוני יוד לבדיקת העמסת יוד

גיל בשנים

​מינון

5-7

​טבליה אחת של 12.5 מ"ג

8-10

​2 טבליות ובסך הכול 25 מ"ג

11 עד מבוגר

​4 טבליות ובסך הכול 50 מ"ג

השימוש ביוד ​

אזהרה - ​יוד מאצות ומדגי ים לטובת תיסוף - זרימה של קוטלי חרקים ודשנים כימיים אל הים, שפיכת נפט ממכליות וממתקנים בים וקרינה הנפלטת מכורים גרעיניים (פוקושימה ביפן לדוגמה) גורמות לאצות הים להיות מזוהמות ביותר. ברוב המקרים גם אצות מים מתוקים כספירולינה וכלורלה, עלולות להיות עתירות בזיהום מדשנים וקוטלי חרקים הזורמים למקווי המים [36]. סיבה נוספת לא לסמוך על אצות כמקור ליוד היא שתכולת היוד בהן משתנה, והוא מתנדף עם הזמן. מומלץ על כן לבדוק היטב כי הדגים או העצות הם ממקור נקי יחסית.

תופעות לוואי לתיסוף ביוד

התסמינים שעלולים להופיע בתיסוף יוד נובעים בעיקר מכך שהיוד מדיח רעלים בגוף ממקומם ואלו מתחילים "להסתובב" במחזור הדם, בעוד הגוף מנסה לסלקם דרך כל ערוץ אפשרי. רעלים אלו כוללים את ההלוגנים פלואוריד וברומיד וכן מתכות כבדות רעילות ששקעו ברקמות. חלק מהסימפטומים המדווחים  [37] רשומים להלן:

​​​​​רשימת תסמינים אפשריים בתיסוף יוד

  • תחושות של דקירה בגפיים
  • תיקים בעיניים וקפיצות ברגליים
  • רגשנות, דיכאון, חרדה, אי-שקט
  • חתכים ופצעונים בפה ובעור
  • אקנה של ברומיד, ללא מוגלה (אבץ עוזר)
  • נשירת שיער
  • ערפול מוח ומחשבה
  • כאבים בשריר רגליים וירכיים
  • פריחה בגוף
  • טעם מתכתי
  • כאבי סינוסים ואף נוזל
  • אנגיומות (נקודות אדומות בעור)
  • כאבי ראש
  • תחושת הירדמות (סדציה)
  • עיפות קשה
  • תחושה מוזרה בבליעה
  • ריח מהגוף ומהשתן (ברומוס=סירחון ביוונית)
  • פה יבש או ריור
  • התכווצות שלפוחית והשתנה תכופה
  • שלשול / עצירות
  • שינויים בראיה
  • שינויים בחלימה
  • שינויים הורמונליים
  • כאבי כליות
  • רגישות באה והולכת בשד
  • ....

תגובות הגוף לרעלים המשתחררים עם תיסוף יוד הן רבות וחלקן (טעם מתכתי, אף נוזל, ערפול מוח ועוד) נכללות בהגדרה הרפואית "יודיזם" המתארת תסמיני הרעלה מיוד. אולם מעיון ברשימה הנ"ל אפשר לראות כי יודיזם מקורו למעשה בתסמינים אלו של שחרור רעלים ורק במקרים נדירים יש  רגישות קיצונית או "אלרגיה" ליוד (עוד על כך בפרק פתרון בעיות).

התיסוף ביוד

תיסוף יוד לכשעצמו אינו מסובך והוא כולל לקיחה יומית של יוד במינון הנדרש בצורת תמיסת לוגול, טבליות או יוד ראשוני. אם לוקחים יוד ראשוני, רצוי לתסף גם יודיד או תמיסת לוגול כדי לוודא לקיחת יודיד בנוסף ליוד.

ד"ר בראונשטיין (מרופאי פרויקט היוד) מציין כי על פי ניסיונו מינון היוד היומי המתאים לרוב האנשים עומד על 12 - 50 מ"ג, ונדרשים כ- 3  חודשי תיסוף של 50 מ"ג כדי להגיע לדיות יוד כלל גופית, שאז אפשר לרדת למנת תחזוקה בהתאם לצרכי הגוף. ד"ר בראונשטיין מסביר כי אמנם כל אדם שונה מחברו והמינון לכל אדם הוא אינדיבידואלי. עם זאת, העובדה שעולמנו עמוס ברעלים גורמת לכך שאנשים נזקקים ליותר יוד. המחקר, וגם התזונה היפנית המסורתית, מאשרים כי מינון זה אכן נכון למרבית האנשים [13, p. 289]. אצל אלו שגופם עמוס ברעלים, יתכן ודיות יוד תושג לאחר זמן רב יותר. גם מינון התחזוקה שונה מאדם לאדם ויש לקבוע אותו לאחר ההגעה לדיות כלל גופית. בכל אופן מאחר ויוד הוא מזון חיוני, יש להמשיך ולתסף במינון מתאים לכל משך החיים.

ד"ר בראונשטיין מציין 7 מצבים עיקריים בשימוש ביוד במינונים שמעבר ל- RDA אשר גורמים לחרדה אצל יודופובים. מצבים אלו הם:

  • אלרגיה ליוד,
  • מחלות אוטואימוניות של התריס (AIT),
  • התופעות של שחרור הרעלים,
  • תת-תריס וזפקת כתוצאה מיוד,
  • יתר-תריס כתוצאה מיוד,
  • יודיזם (הרעלת יוד)
  • סרטן התריס.

ד"ר בראונשטיין מדגיש כי בהשגחה ראויה ומינון נכון, יחד עם שימוש בתוספים הנלווים (פירוט להלן), יוד במינונים אלו הוא בטוח ואפקטיבי. חלק ממצבים אלו יסקרו בפרק מצבי בריאות.

תוספים נלווים

למרות הבטיחות הברורה של היוד ולמרות שהוא חסר אצל יותר מ- 96% מאנשים, ישנם כאלו המנסים לתסף אך מתקשים להמשיך בגלל תופעות לוואי לא נעימות. התשובה לבעיה זו נמצאת בין היתר בתוספי תזונה מסוימים הנותנים תמיכה קריטית לגוף בעת התיסוף ביוד.

​התוסף

מינון יומי נדרש

​סלניום

​200 - 400 מק"ג

​מגנזיום

​400 - 1200 מ"ג

​ויטמין C

​3000 - 10,000 מ"ג

​ויטמיני B
כקופקטורים ל- ATP - יש לקחת ביחד פעם עד פעמיים ביום

​100 מ"ג  ריבופלבין (B2)500 מ"ג ניאצין (B3) מסוג שאינו גורם להסמקה (inositol hexanicotinate).

​מלח לא מזוכך

​1/2 כפית ויותר מלח ים אטלנטי או מלח הימלאיה.אין להשתמש במלח שולחן מזוכך או מולבן

השימוש בתוספים הנלווים - במידת האפשר, יש להתחיל לקחת תוספים אלו לפחות שבועיים טרם התחלת התיסוף ביוד. במידה וחשוב להתחיל את התיסוף ביוד באופן מיידי, עקב מחלה קשה, לדוגמה, יש להתחיל עם התוספים הנלווים ביחד עם היוד.  מומלץ מאוד שלא לוותר על תוספים אלו.

להלן הסבר על תפקידו של כל תוסף ותוסף:

סלניום - מינון גבוה של יוד בעת חסר של סלניום בגוף עלול להביא לנזק חמצוני ולכן למחלה אוטואימונית של התריס (AIT), מאחר וסלניום מפחית את נוגדני תירואיד-פראוקסידאז (TPOAb) בבלוטה. סלניום יחד עם יוד מפחית זפקת ודלקת של התריס ומעלה רמת תאי חיסון רגולטורים המונעים AIT. בנוסף, סלניום מעלה יצור גלוטתיון-פראוקסידאז, אנזים העוזר בהגנה על התריס ובנטרול רעלים בגוף. המחקר מראה בבירור כי מחסור בסלניום הוא האשם האמיתי באותם מצבים שנגרם לבלוטה נזק בעת תיסוף יוד.מנגד, עודף סלניום יגרום להחרפת תת-תריסיות במצב של מחסור ביוד.

מגנזיום - מינרל זה חיוני ליותר מ- 300 תגובות אנזימתיות בגוף. ביחד עם יוד, מגנזיום משפר מצב של זפקת אוטואימונית אטרופית ופיברוטית. מגנזיום חיוני ליצור ATP לאנרגיה ומגנזיום יחד עם 100 מ"ג יוד עזר לשפר מצבם של חולי פיברומיאלגיה. למעשה, תזונה המשלבת מחסור במגנזיום, יחד עם מחסור ביוד ובנוגדי חמצון מצד אחד וכמות גבוהה של סידן מצד שני נמצאה כמובילה ל- AIT.

ויטמין C - עוזר לרפא את ה סימפורטרים של נתרן/יודיד (NIS) במקרים בהם מנגנונים אלו אינם תקינים (כאשר יש הפרשה רבה של יוד אצל אנשים עם תסמיני חסר בולטים). הוא גם עוזר לתאים בספיגת יוד ומשמש נוגד חמצון התומך נטרול רעלים בגוף. ויטמין C במינון גבוה חיוני לפעולת מערכת החיסון ולבניה של רקמת הקולגן בגוף. בלקיחה נכונה, מינון גבוה כזה יכול למנוע או לעזור בכמעט כל מחלה.

ויטמיני B2/B3 (קופקטורים של ATP) - ויטמינים אלו ממריצים את המיטוכונדריה לייצר יותר ATP, תומכים ביצור הורמוני האדרנל, עוזרים בחמצון של יוד בבלוטת התריס של חולי AIT ועוזרים ומשפרים את מצבם של חולי פיברומיאלגיה מבחינת עייפות, ערפול מוח וכאבי השרירים המאפיינים את המחלה (כזכור, יוד חיוני לשרירים וחלק ניכר מהיוד שבגוף נמצא בהם).

מלח מלא בלתי מזוכך - עוזר ליודיד להיכנס לתאים דרך הסימפורטרים של נתרן/יודיד, מפחית סטרס על ידי תמיכה באדרנל, מפחית סימפטומים של הרעלת ברומיד ועוזר לסילוק ברומיד דרך השתן. כמות של 6 עד 10 גרם מלח יכולה להעלות את הפרשת הברומיד כדי פי 10. יש לקחת 1/2 כפית מלח מלא לא מזוכך (מלח אטלנטי/הימלאיה) בחצי כוס מים פעם פעמיים ביום. יש לקחת מלח זה בין אם משתמשים בפרוטוקול העמסת מלח (ראו בפרק פתרון בעיות) ובין אם לאו.


הערות:

[i] רוב המידע לגבי הבדיקות מבוסס על חומרים של מעבדת FFP בארה"ב. לצערי לא מצאתי בארץ מעבדה העוסקת בבדיקות אלו בהקשר של תיסוף יוד אורתומולקולרי וברמות היוד הנמדדות, וגם בארה"ב אך מעט מעבדות נותנות את השרות.