​כשנתיים מאוחר יותר הוגדר היוד כאלמנט חדש וב- 1816 דווח על שימוש רפואי ראשון בחומר החדש לטיפול בזפקת. בשנים שלאחר מכן הוצגה טינקטורה של יוד לטיפול בזפקת, השאפה של יוד למחלת ריאות החלה ובשנת 1829 פיתח זאן לוגול (Jean Lugol) את תמיסת היוד הנושאת את שמו אשר מוכרת ובשימוש עד היום. הצייר ואן גוך טיפל במחלת העגבת שלו בעזרת יוד והעיד במכתב לאחיו "אתה חייב לנסות, החומר הזה באמת עוזר". ד"ר זאן ולפו ואחרים פרסמו ב- 1840 סיפורי מקרה של שימוש ביוד למחלות שד ושחלות ושימוש חיצוני במריחת יוד לשיכוך כאבים בשד, במה שמאוחר יותר יקרא "מחלת שד פיברוציסטית".  במלחמת האזרחים בארצות הברית בשנות ה- 1860 היו החיילים נושאים איתם מיכלי יוד קטנים כערכת עזרה ראשונה ובתי החולים בשדה היה היוד החומר העיקרי שבשימוש. בפרמוקופיאה הבריטית של 1864 נכתב על שימוש ביוד באמבט, בטבליות, בטיפות, במריחה חיצונית, בהזרקה, באיוניזציה חשמלית, בסבון, במשחה, בסירופ, ביין, באבקה, כפתילות להחדרה בפי הטבעת ובאדים לשאיפה. מדריך מֶרְק מציין ב- 1899 כי יוד הוא החומר בשימוש הרב ביותר לטיפול בגידולים. משחות יוד נפוצות מאוד לטיפול בשדיים ובכאבים אחרים, כעשור לאחר מכן מפיץ הצלב האדום הבריטי תליוני יוד למניעת שאיפה של חיידקים.

במחקרים שערך בין 1913 ל- 1930 הראה אדוארד קנדל (Edward Kendall) כי בלוטת התריס מורכבת מ‑ 65% יוד. ב- 1924 ערך דיויד מרין (David Marine) ניסוי בהפחתת תופעת הזפקת (גויטר) על ידי תיסוף יוד, בילדות בית ספר במישיגן, ארה"ב. בעקבות ניסוי זה החלה העשרת מלח ביוד בארה"ב. מדינת דרום קרוליינה בארצות הברית מיתגה את עצמה כ"מדינת היוד" ב- 1930 בעקבות גילוי אדמות עשירות ביוד. האינדקס הרפואי הבינלאומי פרסם 1700 מוצרי יוד מאושרים בשנת 1956.

עד 1950 לערך, השתמשו הרופאים באופן רגיל במינוני יוד של 6 מ"ג ועד 180 מ"ג ליום (בצורה של תמיסת לוגול) בטיפול ביתר פעילות בלוטת התריס והשיגו עד 90% הצלחה, למרות שתרופות נוגדות תריס (גויטרוגניות) לא היו זמינות עד סוף שנות ה-1940 [4]. המהדורה ה‑ 19 של מדריך הרוקחות Remington’s Science and Practice of Pharmacy עדיין ציינה ב- 1995 כי המינון היומי לתיסוף יוד של 12.5 עד 37.5 מ"ג!

הדחת היוד - פרופ' קוכר ואפקט W‑C

פרופ' תיאודור קוכר (Theodore Kocher) זכה בשנת 1909 בפרס נובל על הישגיו בניתוחים לטיפול ביתר-תריס. בשנה שלאחר מכן מדווח קוכר כי לקה בעצמו ביתר-תריס עקב צריכת יודיד, ומכאן הוא הופך להיות המתנגד המפורסם ביותר לשימוש ביוד בטיפול ביתר-תריס. השפעתו של קוכר היתה חזקה מספיק כדי לחלק את רופאי התריס (תיירולוגיסטים) לתומכי ניתוח לטיפול ביתר-תריס לסוגיו לבין רופאים שחשו כי ראוי לנסות יוד בטרם ניתוח והסרת הבלוטה. חוקרים מאוחרים יותר מטילים ספק במסקנותיו של קוכר. בין אם עמדתו זו של קוכר היתה כנה ובין אם מונעת משיקולי אגו או עסק, ברור כי השפעתו נגד שימוש ביוד במחלת יתר-תריס (גרייבס) היתה משמעותית [5].

בשנות ה- 1940 פותחו לראשונה חומרים גויטרוגניים לטיפול במצבים של יתר תריס ובמחלת גרייבס ופותחו תרופות נוגדות-תריס ראשונות. מעט לאחר מכן, במחצית המאה העשרים, חל מפנה מוזר ביחסה של הרפואה אל היוד. מחקר בחולדות שפורסם ב- 1948 על ידי יאן וולף וישראל צייקוף (Jan Wolff and Israel Chaikoff) העלה את ההשערה כי יוד יכול לגרום נזק לבלוטת התריס. למרות שההשערה לא הוכחה אפילו בחולדות, ולמרות שהנזק שלכאורה נגרם, היה חולף ומתרפא מעצמו בתוך כ- 48 שעות, הרי שבתוך שנה מפרסומם של וולף וצייקוף כבר הציע חוקר בשם סטנלי (Stanley) כי ההשערה תקפה גם לבני אדם. מכאן הופצה השערה זו בעולם הרפואי כעובדה מוגמרת וקיבלה את השם "אפקט W‑C" (ראו הרחבה בפרק: מה חושבת הרפואה...). וולף עצמו המשיך לפתח ולדחוף את ההשערה הזו במאמר משנת 1969 בו הגדיר באופן שרירותי, ולא מדעי במיוחד, רמות שונות לצריכה בטוחה ורעילה. וולף היה בשלב זה עובד בכיר בממסד הבריאות בארה"ב, ומאמר זה היה זה המסמר האחרון בארונו של היוד. השערה פיקטיבית הזו השפיעה באופן חסר פרופורציה על חינוכם של  דורות של רופאים, הנמנעים עד היום מיוד אנאורגני לא רדיואקטיבי כאילו היה רעל  [4] בעודם רושמים תרופות עתירות יוד אורגני רעיל ביותר או אפילו יוד רדיואקטיבי, למטופליהם. באופן מעניין, כמה מאותם החוקרים הנ"ל, שפרסמו את ההשערה על נזקו של היוד,  היו מעורבים באותן שנים גם בפיתוח התרופות הגויטרוגניות [6, p. 11] למחלות התריס, שטופלו בהצלחה כה רבה ביוד.

היוד והלחם

בראשית שנות ה- 1960 השתמשו רבות מהמאפיות בארה"ב במייצב בצק המכיל יוד (potassium iodate) כך שפרוסת לחם אחת הכילה כ- 150 מק"ג. הערכת חוקרים של המכון הלאומי לבריאות בארה"ב היתה כי התזונה המקובלת מספקת כ- 1 מ"ג יוד ליום מהם כ- 680 מק"ג ממוצרי מאפה. ד"ר גיא אבּרהם מספר [6, p. 2] כי חוקרים אלו, בהסתמכם על מאמרו של סטנלי הנ"ל, המסתמך בעצמו על ההשערה של וולף וצייקוף, מציעים כי כמות זו של יוד בתזונה תגרום לבעיות אצל אנשים עם בלוטת תריס פעילה מידי. אפשר שרצף ציטוטים זה, המסתמך במקור על השערת אפקט W-C בחולדות, והחשש מתביעה משפטית, הוא שגרם לכך שבראשית שנות ה- 1970 החליפו רוב המאפיות בארה"ב את מייצבי הבצק מבוססי היוד במייצבים מבוססי ברומיד [2, p. 264]. הברומיד עצמו הוא חומר גויטרוגני המפריע ליוד להיקשר לקולטניו בגוף, וכמובן גם בבלוטת התריס. כך או כך, ב- 1998 מראה סקר תזונתי בארה"ב[i] כי רמות היוד בשתן באוכלוסיה נפלו בלמעלה ממחצית בתוך פחות משני עשורים [7] ומאמר מערכת בכתב עת רפואי מגדיר את המחסור ביוד כ"גורם המוביל בעולם לליקוי אינטלקטואלי" [8].

פרוייקט היוד והמחקר המבוזר

בשנת 2000 פתח ד"ר גאי אבּרהם (Guy Abraham) במחקר היסטורי ומעשי של יוד ותפקידו ברפואה, מחקר אשר בהמשך  קיבל את הכינוי "פרויקט היוד" ובמסגרתו בוצעו ניסויים שונים בתיסוף יוד אורתומולקולרי (Orthoiodosupplementation), נוצרה סטנדרטיזציה של תיסוף יוד[ii] והוגדר הקונספט של " דַיוּת[iii] יוד של כלל הגוף האנושי" (Iodine sufficiency of the whole human body. להלן "דיות יוד כלל גופית"). בשנת 2005, לאחר שלמעלה מ- 3000 מטופלים ביוד השיגו תוצאות טובות בטיפול במינונים אורתומולקולרים של יוד וללא תופעות רעות מהותיות, פרסם ד"ר אבּרהם את מאמר ההפרכה של "אפקט W-C"  בו הוא מגדיר את האפקט במדובר כ"דימיוני" ואת הקהילה הרפואית כיודופובית [9]. בהמשך שנה זו מוצגת העבודה של פרויקט היוד בוועידה בנושאי סרטן והמידע הופך נחלת הכלל.

בהמשך לכך, ב- 2006 קמה הקבוצה הראשונה העוסקת ביוד באינטרנט, באתר יאהו[iv].  קבוצה זו סימנה תחילתה של מהפכה מאוד לא שגרתית בתחום רפואי ומדעי, כאשר מאז עשרות אלפי משתמשים ביוד לקחו לידיהם את המידע, ישמו באופן עצמי או תחת השגחה מקצועית את הפרוטוקולים החדשים לשימוש ביוד ודיווחו על הצלחות מרשימות בטיפול במגוון מחלות כגון מחלות בלוטת התריס, מחלת שד פיברוציסטית, ריפוי סרטן השד, השחלות ובלוטת הערמונית בעיקר, וגם הצלחות בפיתרון של בעיות עייפות, כאבים שונים ותסמינים אחרים של מחלות "הורמונאליות". מחקר ומידע זה הפך זמין לכול ברשת. עוד על כך בפרקים הבאים.

זהירות - הקצובה המומלצת

הקצובה היומית המומלצת של יוד, אשר נקבעה ואושרה בשנות ה- 1980 מובאת בטבלה להלן. חשוב לציין כי הגורם העיקרי שנלקח בחשבון לערכים אלה (בדומה לערכי RDA אחרים) הוא הצורך למנוע את המחלות הנובעות ממחסור חמור ביוד: קרטנת[v], גמדות, פיגור וזפקת.

​המחשבה על תפקידיו הנוספים של היוד בגוף והקונספט של דיות יוד כלל גופית לא עמד לנגד עיני הוועדה שקבעה את הקצובה היומית המומלצת כך: