הקדמת עורך

אם יש משהו שהמצאת הקורונה לימדה אותי, זה להסתכל בספקנות ולבדוק בביקורתיות דברים שאני לא יכול לאמת בעזרת חושי. מה שאני רואה, שומע, מריח, טועם ממשש או חש בדרך אחרת הוא בעל ממשות בחיי, אך בעולם המודרני שבו ניתן לייצר כל כמעט כל ראיה בעזרת לוח עריכה ומחשב, ולהפיצה כאמת בתעמולת מדיית המונים, איזה ערך יש באמת ל"אמת" שאני לא יכול לאמת בחושי?

זה לא התחיל בקורונה, כמובן, אני ספקן מטבעי, אך הרפואה החדשה (GNM/GHK) המבוססת על מחקר אמפירי עצום ומגובה היטב לגבי גורמי חולי, ושאת הכללים הפשוטים שלה יכול כל אחד לאמת בקלות בחייו ובעזרת חושיו, אשר שונה ב- 180 מעלות מהבלגן התיארוטי של הרפואה האקדמית (הרגילה), הביאה אותי לחשוב מחשבות כפירה כמו: אם חיידקים לא הוכחו כגורמי המחלות, למה הרפואה האקדמית מאשימה אותם בכך? אם יש תצפיות שחיידקים הם מחליפי צורה (פליאומורפים), למה המחקר הביולוגי מתעלם מזה? אם וירוסים לא הוכחו מחקרית כקיימים, מדוע ואיך מוצאים (או ממציאים) המדענים עוד ועוד מחלות שנגרמות לכאורה בגלל וירוס. אם מיקרוסקופ אלקטרונים הורג כל דגימה חיה שנצפית דרכו, איך יכולים הביולוגים לספר לנו בפירוט (אך רק באנימציה) מה באמת קורה בתאים החיים בתוך הגוף שלנו? אם הביולוגים עובדים למעשה עם רקמות מתות ונרקבות במבחנה, למה הם מאמינים שהם יכול להסביר לנו את החיים ואת מקור החיים?

שאלת הגנום הצטרפה מאוחר יותר. ראשית שאלתי את ד"ר לנקה למה הוא טוען שאין וירוסים, בהדרכתו הגעתי לד"ר הרולד הילמן ז"ל שבמשך יותר מ-50 שנה הראה והדגים וצילם והתריע על המחקר הרשלני, המעוות ומעורר האשליות של "הביולוגיה התאית". אז לא יכולתי להתאפק ולשאול: אם את הגנום של וירוס לא ניתן אף פעם למצוא שלם (בחתיכה אחת) בדגימות, ולכן צריך להרכיב אותו כמו פאזל עם תוכנה של משחקי מחשב (לרצף, בשפה שלהם), למה הגנטיקאים באמת מאמינים שהכל בגנים, ושהם יכולים או יוכלו אי פעם להנדס גנטית, לערוך גנים, לרצף גנום אנושי, להוכיח וירוס על פי הגנום שלו, להגיד שמצב חולי כלשהו הוא "גנטי" או אפילו בסיסו של הבסיס, האם הם באמת יודעים, בוודאות ובאופן שניתן להוכחה חזרתית, שתורשה והורשה של כל התכונות שעוברות מדור לדור, הן באמת דבר שעובר בגנים?

גנטיקה, גנום, גנים, דנ"א, סליל כפול, כרומוזומים, RNA, PCR, GMO, אפיגנטיקה, CRISPR, הם רק חלק מהמילים וראשי התיבות שתרמה האמונה בדנ"א לשפה שלנו. בתי המשפט מקבלים ראיות המבוססות על דנ"א ללא ערעור, מדענים מוכיחים קיומו של וירוס משוער על פי דנ"א משוער שלכאורה שיך לו, מבלי שיוכלו להדגים לא את הווירוס ולא את הדנ"א שלכאורה מוכיח אותו, נשים מפילות תינוקות מפני ש"בדיקה גנטית" מצאה פגם אפשרי בדנ"א שלהם ונשים אחרות משחיתות את יופין ונשיותן בגלל שבדיקת דנ"א מצאה בגופן גֶן הרומז, לכאורה, כי הן פגיעות יותר לסרטן שד. על מה מבוסס כל זה, איך הגענו לכך שמולקולה שכמעט אף אחד לא ראה ואף אחד לא צילם ולא הדגים בצורה משכנעת, ושהאמונה בה מתבססת על ניסויים מוזרים ולפעמים סודיים שחלקם בני 150 שנה ויותר, ועל אינסוף השערות (יענו, היפותיזות) שמעולם לא הוכחו, מצליחה להשפיעה על כל כך הרבה מחיינו.

TAM הוא הכינוי של בלוגרית חוקרת, לא מדענית אקדמאית, לדבריה, אלא אישה סבלנית ושיטתית שהחליטה לקרוא כל מה שפורסם אי פעם כהוכחה לקיום של הגנום והגנים ולנסות לבדוק, ביקורתית, אם בעזרת מחקרים אלו ניתן לאמת את הטענות של הגנטיקאים לגבי מבנה הגנום, מבנה הדנ"א והתפקיד שיש לכל זה בביולוגיה שלנו (אימות ביקורתי כזה הוא נשמתו של מדע אמיתי, ובוודאי תתפלאו לגלות שבהקשר לדנ"א, הוא לא נעשה מעולם)

המאמר הארוך והמפורט שלהלן המציג את הבסיס של האמונה בגנטיקה הכימית/מולקולרית, הוא פרי מחקרה המקיף, שתורגם בעזרת תרגום ממוחשב ונערך על ידי לעברית. המאמר אינו פשוט לקריאה, אך הוא מרתק. תקראו ותראו אם אתם עדיין מאמינים ש"זה הכל בגנים שלכם".

גילוי דנ"א מיצויו והמבנה שלו. בדיקה ביקורתית

פורסם ב- 15/12/21 על ידי: TAM באתר: https://criticalcheck.wordpress.com

קיומו של הדנ"א, מבנהו ותפקידו נלמדים כעובדות; מוכרות ומאושרות על ידי כל המוסדות המדעיים. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שהדנ"א התחיל כמושג. לא הדנ"א עצמו, אלא הצורך של המדענים למצוא את סוד החיים בתוך הרקמה שלנו, בתוך התאים, ושמיצוי הדנ"א הראשון הפך לבסיס המושלם לפיתוח כל מיני תיאוריות, מושגים, מודלים וכלים כמו כרומוזומים, גנים, RNA, PCR, GMO, אפיגנטיקה, CRISPR  וכו'.

כיום הדנ"א מוצג לנו כשרשרת של סליל כפול הנושא את הקוד הגנטי שלנו והוראות להתפתחות, תפקוד וגדילה של כל האורגניזמים החיים. אבל איך בדיוק כל זה נקבע? מאמר זה יסקור את ההיסטוריה של הדנ"א, כולל בידוד DNA, בידוד מרכיביו, מבנהו ומחשבות ושאלות ביקורתיות רבות שעלו במהלך סקירת הספרות המדעית.

בעודכם קוראים מאמר זה, טוב יהיה אם תזכרו עד כמה עדין ורגיש המבנה הפיזיקלי והמולקולרי של הדנ"א כפי שמשער אותו המדע, מבנה שיכול להיפגע בקלות מחום, מכימיקלים ומקרינה.

מישר בודד את הלויקוציטים על ידי השריה ושטיפה של התחבושות בתמיסת נתרן גופרתי וסינון שלהן דרך יריעה. כדי להסיר את דופן התאים ואת הציטופלסמה [תוכן התא] הוא שטף את הלויקוציטים מספר פעמים באמצעות תמיסת חומצה הידרוכלורית. גרעיני התאים שנאספו מהצעדים הקודמים נוערו במרץ בתמיסה של אתר כדי להסיר את שאריות הציטופלסמה. נתרן פחמתי (חומר בסיסי, אלקלי) הוסף לגרעיני התאים שהתקבלו מהשלב הקודם ולאחר מכן תמיסה חומצית. הגרעין, הדנ"א היה החלק המוצק של התוכן במבחנה, ה"משקע" שבתמיסה. המשקע נוצר כאשר חומצה הייתה חלק מהתמיסה אך התמוסס כאשר הוסיפו חומר בסיסי. תגובה זו, התמצקות של חומר עם החומצה ופירוק עם אלקליזציה, מעולם לא נצפתה לפני כן.

כדי לבחון את הרכב המשקע, מישר שרף אותו. בהתבסס על תוצרי הלוואי שנוצרו מתהליך השריפה הוא הסיק כי הנוקלאין מכיל כמות גדולה של זרחן (בצורה של חומצה זרחתית) וחנקן, אך לא גופרית (גופרית נמצאת בעיקר בחלבון וקשורה אליו). בהתבסס על ממצאים אלה, אך גם על תגובת המשקע לכימיקלים חומציים ואלקליים, הוא הצהיר כי גילה חומר חדש והצהיר כי "על פי עובדות היסטוכימיות ידועות, היה עלי לייחס חומר כזה לגרעיני התאים".

מאמר המחקר של מישר המתאר את ניסוייו, "על ההרכב הכימי של תאי מוגלה" (Ueber die chemische Zusammensetzung der Eiterzellen), פורסם שנתיים לאחר מכן בכתב העת Medizinisch-Chemische Untersuchungen (בדיקות רפואיות-כימיות). המו"ל של כתב העת, הופה-סיילר, חזר על ניסוייו של מישר ואישר את ממצאיו. הופה-סיילר השיג לויקוציטים מבטן הכלבים לצורך ניסוייו. הכלבים נחתכו באזור הבטן ועדשות הוכנסו לחתכים אלה. כל הכלבים הומתו תוך 14 יום. הופה-סיילר בחן את העדשות ואת האזור סביבן. דגימה של חומרים שהתקבלו נחקרה תחת מיקרוסקופ, שם הוא צפה בתנועות פרוטופלסמיות ושינויים קבועים בצורה ("pleomorphism"). שאר החומר שנאסף קוצץ, הורתח (במים ובאלכוהול), הוחמץ, עבר הבססה [אלקליזציה], טופל בנוזל קיבה מלאכותי, באתר ובאלכוהול חם, ולאחר מכן נשרף כדי לבחון ולתעד את תוצרי הלוואי. לפי הופה-סיילר, לתאי שמרים יש מבנה דומה לתאי מוגלה. הוא ערך ניסויים בתאי שמרים בדומה לאלה של הלויקוציטים של כלבים, כאשר התמיסה הסופית נשרפה והשאריות הורתחו ובושלו באלכוהול.

נקודות לבדיקה ביקורתית:

1. מה גרם למישר והופה-סיילר להאמין ששטיפת חומצה הורסת ומחסלת רק את דפנות התא ואת הציטופלסמה, ומשאירה את הגרעין ותכולתו שלמים ונשמרים בצורה מושלמת? לכימיקלים רבים יש יכולת לכווץ תאים, הם מייבשים את התאים, האם זה נלקח בחשבון כאשר צפו בלויקוציטים או גרעיני תאים שטופלו כימית?
2. דבר שחשוב מאוד לזכור הוא כי התוכן של תאים הוא רק לעתים רחוקות ניתן לצפייה במיקרוסקופ, במיוחד אז בשנת 1860; ואם משהו נראה לעין, אז זה רק חלק מהרכיבים, למשל הגרעין, מיטוכונדריה. מה שמישר צפה בו לאחר הטיפול הכימי עשויים להיות למעשה רק לויקוציטים מכווצים.
3. אם תבחנו קטעי וידאו של לויקוציטים תחת מיקרוסקופ תראו כי החלק הפעיל והנע של תאים אלה הוא הציטופלסמה. תנועת לויקוציטים מבוצעת על ידי החומרים שבתוך הציטופלסמה; הגרעין נשאר לא פעיל, פשוט משנה צורה בהתאם לפעילות הציטופלסמה. אני תוהה מה גורם למדען להאמין שהמפתח לחיים ולתורשה מוחזק במשהו לא פעיל, משהו כל כך פסיבי.
4. ההגדרה של מיצוי או בידוד בפועל היא "הפרדת החלקיק הנחקר משאר החומר". בניסויים של מישר והופה-סיילר לא היה בידוד בשום שלב של התהליך, התיאור הטוב ביותר של הניסויים שלהם יהיה שטיפה כימית של הפרשות אדם וכלבים.
5. למרבה הצער, מאמרי המחקר של מישר והופה-סיילר אינם מכילים רישומים של תאים מבודדים, במיוחד את התוכן שהם צפו תחת המיקרוסקופ לפני ואחרי כל שלב. הם גם לא מזכירים את המיקרוסקופים וההגדלה ששימשו לתצפיות שלהם.
6. מישר קבע שהוא השיג חומר חדש, שעשוי להיות נוקלאין באמצעות התצפיות הבאות:
   
   • תוספת של חומצה בתמיסה יצרה משקע ואלקלי היה ממיס אותו.
   • הליכי ה"בידוד" הפיקו כמעט אפס כמות של גופרית, תוצר לוואי הקשור לחלבון, אך כמות גבוהה של חומצה זרחתית.
   • בעיקרון, הוא הגיע למסקנה שהוא גילה חומר חדש בהתבסס על התגובה של התמיסה שהתקבלה, לכימיקלים ולתהליכים שננקטו, הוא לא התבסס על בידוד בפועל ותצפית על תוכן הגרעין תחת המיקרוסקופ.
7. חומצה זרחתית היא נוזל חסר צבע וחנקן הוא גז; שניהם מסוכנים למדי. מציאת חומרים אלה לאחר אלקליזציה כימית, החמצה, הרתחה ושריפה של כל מה שנותר אומר מעט מאוד על המבנה המולקולרי של הרקמות, התאים, הגרעין והנוקלאין, במיוחד במצבם החי. בדרך כלל מציאה של דבר מה אחרי הכימיקלים והתהליכים שהוזכרו אומרת מעט מאוד מלבד העובדה שסחרור, הרתחה, חימום ושריפה של רקמות שטופלו כימית מביאים ליצירת חומרים מסוכנים.
8. חזרה על התהליכים והגעה לאותן תוצאות, כלומר הניסויים של הופה-סיילר, אינה מבססת את מציאת החומר חדש. החזרה קובעת כי טיפול בחומר דומה עם כימיקלים דומים והפעלת הליכים דומים יניבו את אותם תוצרי לוואי.
9. בעוד שמישר השיג לויקוציטים מוגלה על תחבושות, הופה-סיילר מסיבה לא ידועה החליטה להשיג לויקוציטים מכלבים על ידי הכנסת עדשות לבטנם ולאחר מכן הריגת כלבים אלה לצורך חילוץ ובדיקה. מכיוון שיש דרך לא פולשנית והרסנית להשיג לויקוציטים, מה הסיבה לבצע ניסויים קשים כאלה? מיצוי החומרים השונים בוצע באמצעות הרתחת חלקי גוף של כלבים באלכוהול, ו/או סודה קאוסטית ולאחר מכן החמצת התערובת בחומצה אצטית. ויטריול, תמיסת סודה ותחמוצת ביסמוט נוספו גם הם כדי לבדוק כל תגובה. הניסוי של הופה-סיילר בכלבים הזכיר לי ניסויים של לואי פסטר, שגם הוא עינה כלבים כדי לפתח את החיסון נגד כלבת בשנת 1885.
10. לפני בידוד הדנ"א, מדענים התרכזו בבידוד חלבון, שאז האמינו שהוא ממלא תפקיד עיקרי בהיווצרות רקמות. מה שמישר ומאוחר יותר הופה-סיילר עשו בפועל הוא לשנות את נהלי ה"בידוד" על ידי ביצוע צעדים נוספים, הוספת כימיקלים ואנזימים מעכלי חלבון; במילים אחרות, יותר כימיקלים ויותר צעדים יצרו תוצרי לוואי שונים וכתוצאה מכך מסקנות שונות.
11. מה בדיוק גרם למישר והופה-סיילר להאמין שהמשקע במבחנה הוא נוקלאין, ולא תוצר לוואי של שימוש בחומצה הידרוכלורית או אנזימים אוכלי חלבון? או שאריות ו/או פסולת תאים שטופלה בחום?
12. להבנתי, חקר חומר חי או מת, זה להתבונן בו תחת מיקרוסקופ, לתת שם/לתייג כל חלקיק או חומר בתוכו ולנסות לזהות את תפקידו על ידי הוצאתו מהחומר לתצפית נוספת, כיצד הוא פועל בכוחות עצמו ומה קורה לשאר החומר בלעדיו. הייתי מצפה גם שכל מה שמבודד יושווה לחלקיקים ולחומרים המבודדים מחומר אחר. בביוכימיה מה שאנו רואים בפועל ומה שביוכימאים מכנים "בידוד" הוא טיפול בחומר ביולוגי מת או חי באמצעות כימיקלים וחום, תצפית על התגובה הכימית ותיעוד תוצרי הלוואי הנוצרים מהליכים אלה כגון חומצה זרחתית, גופרית, חנקן וכו '. "בידוד" של חומר חדש יוכרז אם חומר במבחנה אינו מגיב ואינו מייצר את אותם תוצרי לוואי באותה כמות עם חומרים "שזוהו" בעבר, שזה למעשה השוואה של תוצרי הלוואי. באופן אישי, הייתי מקבלת את הדרך הכימית לחקור חומר אם לא היו מיקרוסקופים זמינים, ובהתחשב בכך שבזמנים ההם מיקרוסקופים לא היו חזקים כמו היום. אבל עם הטכנולוגיה של היום וקיומו של מיקרוסקופ אלקטרונים שיכול לצפות באטומים, אני לא מבינה מדוע מדענים עדיין ממשיכים לעשות את ניסויי ה"בידוד/מיצוי" הכימיים האלה.

נקודות לבדיקה ביקורתית:

1. אף אחד ממחקריו של קוסל על בידוד הרכיבים שהוזכרו אינו זמין באופן חופשי, וגם לא מצאתי איזשהו סיכום ו/או תרגום בשפות אחרות. מדוע תגליות הנלמדות כעובדות מבוססות ושעבורןן זכה אדם בפרס נובל, אינן זמינות באופן נרחב וחופשי? הדבר גורם לי לתהות כמה מדענים קראו אי פעם את המחקרים האלה.
2. האם ממצאיו של קוסל אושרו אי פעם על ידי אחרים? האם הניסויים שלו בוצעו אי פעם מחדש? האם הוא ביצע ניסויי בקרה כדי לבחון את ההשפעות של הפרוצדורות והכימיקלים בהם השתמש על החומר הנחקר?
3. על פי המאמר הקצר "מקקי למוגלה – גילוי הדנ"א", קוסל השיג תרכובות אלה באמצעות "מיצוי כימי" (תהליכים דומים למיצוי DNA) באמצעות איברים וחלקי גוף שנתרמו מבית מטבחיים מקומי:
   • קוסל בודד כביכול את גואנין, אך מאיזה חלק גוף הוא אינו מוזכר. גואנין בודד במקור מצואה של עופות ים הידועים בשם גואנו על ידי כימאי גרמני יוליוס בודו אונגר, בשנת 1844 (לא הצלחתי למצוא מידע על מתודולוגיית הבידוד).
   • אדנין בודד מבלוטת הלבלב של שור.
   • תימין בודד מבלוטת התימוס של עגל.
   • ציטוזין בודד על ידי הידרוליזה [פירוק חומר ע"י מים] של בלוטת התימוס של העגל.
4. בהתבסס על הנקודה הקודמת, להנחה שתכולת התאים והגרעינים והמבנה המולקולרי דומים בין מינים וחומרים חיים אחרים, אין בסיס ממשי מלבד היותה הנחה תיאורטית המבוססת על תורת התא. תורת התא לכשעצמה מחזיקה במספר הנחות וסוגיות (במאמר אחר אנתח את תורת התא ואת היווצרות הרקמות והתנוונותן). מיצוי חומרים מחלקי גוף שונים וממינים שונים באמצעות שיטות וכימיקלים שונים, הוא אחד הפגמים העיקריים בכל הרעיון הזה של ההרכב המולקולרי והמבנה של חומצת גרעין. לאחרונה מדענים מגלים כי ההרכב המולקולרי של דנ"א בחלק גוף או רקמה אחת אינו זהה עם חלק גוף או רקמה אחרית, ראו למשל.  "דנ"א אינו זהה בכל תאי הגוף" ו"מדע מפתיע: לא לכל התאים שלנו יש אותו דנ"א"[אנגלית].
5. קוסל השתמש בהידרוליזה ובדה-קרבוקסילציה בניסויים שלו (למעשה, חימום החומרים בדרכים שונות) וגם בכימיקלים כמו חומצה פוספוטונגסטית, כספית כלורית וחנקת כסף. אנו יודעים שחום הורס ומשנה את ההרכב והמבנה של כל חומר (למשל מזון נא לעומת מזון מבושל, אבן גיר לעומת סיד). בנוסף, הכימיקלים שבשימוש הם די חריפים ומסוכנים לעבודה איתם ולהשפעתם על הנושא הנחקר יכולה להיות תוצאות הרסניות בלבד (למשל כספית כלורית).

אז בואו נסכם את התגליות של קוסל כדי להמשיך הלאה: קוסל בודד את מרכיב החלבון והדנ"א על ידי הפעלת חום ושימוש בכימיקלים קשים על איברים שונים של בעלי חיים. ממצאיו אינם מאומתים על ידי חזרה על ניסוייו, על ידי מתודולוגיות בידוד/מיצוי שונות, או על ידי שימוש בחלקי גוף ו/או מינים אחרים; המתודולוגיה ועבודות המחקר שלו אינן זמינות לציבור באופן חופשי אל אף שממצאיו נלמדים כעובדות והוא קיבל עליהם פרס נובל.

משהו מעניין: פיבוס לוין (Phoebus Levene) הוא  כימאי נוסף שנטען כי הוא המגלה של רכיבי הדנ"א. לוין עבד תקופה קצרה במעבדת קוסל, מונה לחבר במכון רוקפלר למחקר רפואי, ולאחר מכן לראש מחלקת "המרכז לכימיה ביואורגנית באמריקה". יש טענה כי לוין הוא שגילה את הדה-אוקסיריבוז (deoxyribose), מרכיב פחממתי בשדרה ה- DNA. הוא היה הראשון שניסה להגדיר מבנה כימי של DNA.

פרנקלין וגוסלינג פרסמו חמישה מחקרים המבוססים על שני צילומי רנטגן (צורה מיובשת וצורה לא מיובשת של NaDNA) והשתמשו במודלים מתמטיים כדי להסביר את ממצאיהם:

• "המבנה של סיבי נתרן תימונוקלאטי I. השפעת תכולת המים", 6 במרץ 1953. מאמר זה תיאר את המתודולוגיה המשמשת לצילום ה- NaDNA ואת חשיבות הלחות להשתברות באיכות גבוהה של NaDNA. בנוסף, הם מנסים להבין את מיקום המולקולות בהתבסס על ספיגת הלחות ותכולת המים.
• "המבנה של סיבי נתרן תימונוקלאט II. פונקציית פטרסון הסימטרית הגלילית, 6 במרץ 1953. המאמר מיישם את פונקציית פטרסון על תבנית ההשתברות הנוצרת על ידי ה-NaDNA הלא-מיובש (הידוע גם בשם A-DNA) על מנת לקבוע את המבנה והתוכן של ה-NaDNA".
• "תצורה מולקולרית בנתרן תימונוקלאט", 25 באפריל 1953. במאמר זה המחברים מתארים כיצד לחות משפיעה על ההשתברות של NaDNA ומגדירים את המאפיינים הכלליים של דפוס ההשתברות. על ידי התחשבות במולקולות הדנ"א ועל ידי יישום פונקציית פטרסון הם מציעים שצורת הדנ"א תהיה סלילית. מאמר זה היה חלק משילוב של מאמרים המניחים את הצורה הסלילית והמבנה המולקולרי של הדנ"א.
• "ראיות או סליל דו-שרשרתי במבנה גבישי של נתרן דה-אוקסיריבונוקלאט ", יולי 25, 1953. מאמר נוסף הדן בהשתברות של קרני רנטגן ובהשפעות של מים ולחות; פונקציית פטרסון משמשת לתמיכה במבנה הסלילי בעל 2 הגדילים של NaDNA.
• "המבנה של סיבי נתרן תימונוקלאט III. פונקציית פטרסון התלת מימדית". 29 באוקטובר 1954. מאמר נוסף על השתברות של קרני רנטגן, השפעות של מים ולחות ושוב השימוש בפונקציית פטרסון כדי לתמוך, עוד יותר, במבנה הסלילי של NaDNA.

נקודות לבדיקה ביקורתית:

1. בקריסטלוגרפיה של קרני רנטגן יורים אלומה של קרני רנטגן לעבר גביש, אלומת הרנטגן מתפזרת על פי הצורה התלת-ממדית של הגביש, והיא מספקת תמונה של תבנית השתברות דו-ממדית.  הפרשנות של התמונה המפוזרת תלויה מאוד בידע ובניסיון של הצופה. הצופה ישתמש במודלים מתמטיים שלדעתו מתאימים ביותר למידול המבנה התלת-ממדי של הגביש. לפני [עידן] המחשבים, היה על המדען למפות את הנקודות, לקבוע את חוזקם וצפיפותם, ובעצם לקבוע את היסודות שעליהם ייושמו מודלים מתמטיים כדי ליצור מבנה תלת-ממדי של הגביש.
2. צפיתי וקראתי כמה מאמרים על קריסטלוגרפיה של קרני רנטגן ומצאתי שהסרטון הזה הוא הסבר מצוין על איך זה עובד. יחד עם זאת סרטון זה היה מטריד למדי כי:
   • תבנית ההשתברות של צורה סלילית יחידה זהה כמעט לחלוטין לתבנית ההשתברות של הדנ"א. צורת הסליל הדו-שרשרתי מוצעת בהתבסס על נקודות חסרות בתמונה 51. ביסודו של דבר, ללא נקודות חסרות אלה, תבנית ההשתברות של הדנ"א תהיה זהה לצורה ספירלית יחידה.
   • זוגות הבסיסים אינם מפוזרים [נראים] מכיוון שנטען שהם "שקופים", קיומם משוער על פי המבנה המולקולרי (המשוער גם הוא) של ה- DNA. בעיקרון, אין ראיות התומכות בקיומם של זוגות בסיסים מלבד המבנה המולקולרי התיאורטי של הדנ"א.
3. מניסוי אחר, "ניסויים אופטיים באמצעות קפיץ עט כדורי" אנו מקבלים גם מבנה סלילי, אבל:
   • 
     
     • הניסוי, שוב, משתמש בצורה ספירלית אחת כדי לאשר צורה ספירלית כפולה; מדוע אף אחד לא משתמש בצורת גדיל כפול כדי לאשר את צורת הגדיל הכפול?
     • מבנה עם חומר שקוף בתוכו או מבנה ללא חומר בתוכו, ייצור את אותה תבנית השתברות.
4. הנה אישור נוסף לקיומם המשוער של בסיסים זוגיים במבנה הדנ"א: "פרנקלין וגוסלינג לוקחים בחשבון כי נוכחותם של בסיסי הדנ"א במולקולה משפיעה על דפוס ההשתברות של קרני הרנטגן. הם מניחים שהבסיסים מרווחים זה מזה באופן שווה. באמצעות המשוואה שלהם וההנחה הזו, פרנקלין וגוסלינג מסבירים את התכונות שהם רואים בתמונה 51". בעיקרון, הפרשנות של תבנית ההשתברות וההצעה של המבנה הסלילי לוקחת בחשבון את זוגות הבסיסים הבלתי נראים (המשוערים, למעשה). יש להדגיש כי הרכיבים של זוגות הבסיס בודדו על ידי קוסל, אני לא בטוחה איך מישהו יכול לחלץ ולבודד משהו בלתי נראה.
5. פרנקלין ואח' מחקריהם של פרנקלין ואחרים הגיעו למסקנה שמבנה ה-NaDNA הוא גבישי, לפחות אחת מצורותיו לבשה צורה סלילית, ומולקולות מים רבות יכלו להיצמד אליו. בנוסף, המבנה תלוי במצב הלחות שלו.
   למעשה, מכל התמונות שצולמו, המודלים המתמטיים בהם נעשה שימוש, התצפיות וההנחות, הם הגיעו למסקנה שהמבנה עשוי (כלומר, לפעמים) להיות סלילי, והוא נוטה למשוך אליו מים. אינני בטוחה כיצד מסקנה זו יכולה להיחשב כראיה לצורה סלילית של שרשרת כפולה של כל הדנ"א (בכל האורגניזמים החיים), שכן קרני הרנטגן של פרנקלין נגזרו מ- NaDNA בלבד. דנ"א ממקורות וחומרים אחרים לא נבדק על ידי פרנקלין.
6. עלינו להיות מודעים לכך שאין סימטריה מושלמת בטבע, ולכן הניסיון לחזות צורה של עצם זעיר כמו דנ"א באמצעות מודלים מתמטיים עשוי שלא להיות הדרך המתאימה ביותר לעשות זאת.
7. למרות ש"תצורה מולקולרית בנתרן תימונוקלאט" היה חלק משילוב של מאמרים המבססים את המבנה הסלילי הדו-שרשרתי של הדנ"א, פרנקלין וגוסלינג הצהירו במאמר זה כי נתוני קרני הרנטגן שלהם לבדם אינם יכולים להוכיח שהדנ"א הוא סלילי. עם זאת, ע"פ תמונות הרנטגן שלהם ווילקין, קריק וווטסון שיערו כי הדנ"א הוא מבנה סלילי בעל 2 גדילים.
8. ה-NaDNA נחשף לגז מימן ולקרני רנטגן במשך 62 שעות כדי להפיק את תמונה 51. מעניין שמבנה שברירי ורגיש כמו דנ"א שורד בטיפול כזה. אני לא בטוחה אם ואיך גז מימן יכול להשפיע על מבנה הדנ"א, אבל אנחנו יודעים שקרני רנטגן נחשבות לשיטה פולשנית והרסנית לחומר הנחקר, במיוחד לחומר חי. לצילום רנטגן השפעה מזיקה על הרקמה ותכולתה, כולל DNA. כיצד אנו יודעים שתמונות הרנטגן המתקבלות אינן תמונות של הדנ"א הפגוע והמעוות? אולי הנקודות החסרות המרמזות על הקיום של 2 גדילים, הם תוצאה של ההשפעה המזיקה של קרינת הרנטגן?
   להלן מספר מאמרים על ההשפעה ההרסנית של צילומי רנטגן:
   • סוגי נזק לדנ"א
   • חומרים רדיופרוטקטיביים למניעת נזק לתאים כתוצאה מקרינה מייננת
   • נזק הנגרם על ידי קרינת רנטגן בדנ"א המנוטר על ידי ראמאן מקוון
   • נזקי קרינת רנטגן לדגימות ביולוגיות: התקדמות אחרונה
9. אותו סיב יחיד של NaDNA נחשף למעשה לקרני רנטגן במשך יותר מ-62 שעות, כאשר אותו סיב עבר הידרציה [הרטבה], יבוש והדרציה מחדש כדי לקבל תמונות השתברות שונות: "נראה, אם כן, שהייבוש אינו שובר את קשרי הפוספט-פוספט, אלא, אם בכלל, מקבע אותם חזק יותר. הסרת המים מעיקה ומעוותת את המבנה, הורסת את סדירותו, תוך השארת השלד התלת-ממדי הבסיסי שלם. ההשפעה על דיאגרמות הרנטגן אולי השתוותה לזו של התססה תרמית חזקה".
10. מאמר המחקר "הוכחה של סליל דו-גדילי במבנה גבישי של נתרן דאוקסיריבונוקלאט" הוא מאמר טכני מאוד אשר מנסה, שוב, להוכיח את המבנה הסלילי הדו-גדילי של NaDNA באמצעות מקטע פטרסון גלילי וגם מנסה להעריך את מספר הנוקלאוטידים על ידי הערכת הצפיפות ותכולת ספיגת המים. בנוסף, המאמר משער את המיקום של הנוקלאוטידים ללא כל סימוכין להשערה זו.
11. אני קצת תמהה מדוע עבודת המחקר של סיגנר על בידוד של NaDNA אינה מתורגמת, אינה זמינה באופן חופשי, אינה נלמדת ולא משמשת כבסיס למיצוי DNA, על אחת כמה שסיגנר זכה לשבחים על השגת איכות וכמות גבוהות של DNA. לפי עבודת המחקר של סיגנר, "דנ"א ידוע כקיים בצורה של מולקולות ארוכות שרשרת בעלות משקל מולקולרי גבוה מאוד; כאשר ננקטים אמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע התפרקות, מתקבלים ערכים של עד 8 מיליון". אז יש לנו כאן את פרנקלין ואחרים המכינים, מצלמים ומצפים לתוצאות שיראו איזושהי צורת שרשרת ארוכה, המבוססת על שיטת מיצוי שמעולם לא בוצעה מחדש על ידי אף אחד אחר.
12. הדנ"א של סיגנר התקבל בצורה יבשה בזמן שאנו יודעים שניסויי מיצוי הדנ"א של מישר והופה-סיילר ואפילו פרוטוקולי מיצוי הדנ"א הנוכחיים דורשים להשרות מחדש את הדנ"א בתמיסה כימית כדי למנוע את התפרקות הדנ"א. בדרך כלל, מקובל לאחסן את משטח הדנ"א (צורה יבשה) לפרקי זמן קצרים במקרר או במקפיא. לא ידוע כיצד בדיוק נשאר הדנ"א של סיגנר במצב מושלם ללא הצעד האחרון הזה. דבר זה מתמיה עוד יותר עבורי, שכן שיטת המיצוי של סיגנר מחייבת צעד אחד פחות, כלומר חוסכת זמן, מניבה איכות וכמות גבוהה של DNA ואינה מחייבת תנאי אחסון מיוחדים. מדוע, אם כן, פרוטוקולי המיצוי המודרניים אינם מבוססים על השיטה של סיגנר?
13. גוסלינג ופרנקלין הכינו את סיבי הדנ"א לצילום על ידי הרוויית NaDNA במים ליצירת ג'ל, שיטה המתוארת ב"מחקרים פיזיקליים של חומצת גרעין, וילקינס וגוסלינג, 1951". זהו מאמר נוסף שאינו זמין בחינם ונראה כי מדובר בשיטה ספציפית ל- NaDNA ולא לדגימות DNA אחרות. אני תוהה מה גרם ל-NaDNA ליצור ג'ל כשהוא רווי במים? בימינו זה לא קורה עם הדנ"א שמושרה מחדש במים, וזה מצביע על כך שה-NaDNA הכיל מרכיב מולקולרי / כימי נוסף שהפך ג'ל כאשר התייבש או שווילקינס וגוסלינג קיבלו מים שהוסיפו איזושהי תרכובת יוצרת ג'ל.
14. הנה סיכום מהיר של כל הנקודות שהוזכרו:
    • כל התצפיות, ההנחות והמסקנות נגזרו מבדיקת NaDNA, דגימה של צורה יבשה של DNA ממקור אחד. פרנקלין לא השוותה את הממצא שלה לדנ"א שהתקבל ממקורות אחרים, מה שאומר שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים שדנ"א ממקורות אחרים נראה כמו NaDNA.
    • המבנה הסלילי בעל 2 הגדילים מוצע ומשוער בהתבסס על נקודות חסרות בתבנית השתברות קרני רנטגן של הצורה הרטובה של NaDNA (B-DNA), על מודלים מתמטיים ועל זוגות בסיסים בלתי נראים. הצעות אלה לא אושרו על ידי בדיקת DNA שהופק ממקורות אחרים.
    • קיומם של זוגות בסיסים והרכבם משוערים על סמך המבנה המולקולרי המשוער של הדנ"א (המבנה המולקולרי יידון בהמשך).
    • השימוש בקרני רנטגן פוגע במבנה של כל רקמה ובתוכן שלה, דפוס ההשתברות של NaDNA עשוי להיות השתברות של NaDNA פגום.

אחרי הצלילה הזו לתוך מחילת הארנב של ההיסטוריה של הדנ"א, לצערי אני נשארת עם יותר שאלות מתשובות, כשהעיקרית שבהן היא:

• מה גורם למדענים להאמין שהחלק הלא פעיל של התא, הגרעין, מכיל את המידע החיוני של "החיים" והיווצרות הרקמות?
• מה גורם למדענים להאמין שרכיבים המופקים מרקמה של פרט אחד שטופלה כימית, מייצגים את התוכן של כל התאים, הנוקלאינים וחומצות הגרעין של כל המינים?
• מדוע מרכיבי המיצוי (אדנין, ציטוזין, גואנין ותימין) וקריסטלוגרפיית קרני הרנטגן של הדנ"א, אינם מבוצעים שוב על מנת לשוב ולאשר את הממצאים?
• מדוע הפרוטוקולים של סיגנר למיצוי כמויות גדולות של דנ"א המשתמר בצורה מושלמת ושניתן לאחסנו בטמפרטורת החדר אינם מבוצעים מחדש ואינם מיושמים (עד היום)?
• מרכיבי זוגות הבסיסים בודדו (על ידי קוסל), אך בקרני רנטגן ובמיקרוסקופ אלקטרונים הם בלתי נראים. אני לא בטוחה איך בדיוק מישהו יכול לחלץ ולבודד משהו בלתי נראה ולקבוע את מיקומו במבנים מולקולריים ופיזיים. הביולוגיה המולקולרית עדיין לא התמזגה עם פיזיקת הקוונטים, למיטב ידיעתי.
• מדוע מחקרים חיוניים המתארים את המתודולוגיה של מיצוי הדנ"א ומרכיביו אינם משותפים באופן חופשי וחלקם חסרים לחלוטין? כמה מדענים באמת קוראים אותם?
• מדוע יש הבדל בין הפרוטוקולים למיצוי DNA של ערכות מיצוי מהמותגים השונים? האם מותגים שונים מפיקים את אותן תוצאות אם משווים ביניהם? האם מישהו אי פעם השווה תוצאות שהתקבלו ממותג אחד למשנהו? אילו ניסויי בקרה מבצעים יצרני הערכות?
• מה לגבי פרוטוקולי המיצוי עצמם, הכימיקלים הקשים, הדטרגנטים, האלכוהול הסינתטי, הצנטריפוגה, החימום, ההרתחה, הבישול, הקירור? שום דבר טבעי וחי לא יכול לעמוד בהליכים אלה, אך הדנ"א הרגיש והעדין ומרכיביו השוכנים בחלק הלא פעיל של התא, המייצגים את "קוד החיים", כן יכולים?
• מה לגבי ניסויי בקרה? של כל הליך? כיום מדענים משתמשים במים כבקרה מכיוון שמניחים שמים אינם מכילים דנ"א, אך מים גם אינם מכילים חומר מוצק שיעבור את כל ההליכים האלה.
• האם הפרשנות של תבנית קריסטלוגרפית של קרני רנטגן הושוותה אי פעם לתמונות שנוצרו במיקרוסקופ אלקטרונים כאשר חקרו את אותו חומר, רקמה, תאים, דנ"א? כדי לוודא ששתי השיטות מראות את אותם צורות?
• מה גורם למדענים להאמין שחיים נובעים ומתפשטים מהרכב כימי או מולקולרי של דנ"א? מדוע הם מאמינים שטיפול ברקמות מתות או גוססות באמצעות כימיקלים יספק תשובות על האופן שבו רקמות וחיים נוצרים, משתכפלים או מתפשטים? האם אנחנו באמת יכולים להפיק משהו משמעותי אחרי הטיפולים וההליכים הכימיים האלה? האם משהו "חי" או "חיוני" יכול לשרוד תהליך כזה ולספק הסבר כיצד החיים "עובדים"?
• האם מדענים אי פעם מפקפקים בנהלים ובמתודולוגיה שהם מבצעים? ובכלל, מה הם עושים בדיוק?
• אילו ראיות יש לנו כי מה שנראה במיקרוסקופ (רקמה מתה מטופלת כימית, "מקובעת" וצבועה) אכן קיים, פועל ובעל אותו מבנה ותפקוד כמו במצבו החי וכחלק מרקמה חיה? הרולד הילמן תיעד היטב את ההשפעות של כימיקלים וצבעים המשמשים לצפייה בתאי עצב במיקרוסקופ: ההשפעות של הליכי צביעה – הרולד הילמן, 1987 [סרטון באנגלית].

מעניין שמאז שתי תמונות השתברות קרני רנטגן של NaDNA בשנת 1950, יש לנו רק שתי תמונות נוספות של דנ"א. אחת פורסמה  ב-26 ביוני 2012  והשניה ב-28 בנובמבר 2012, כששניהם נראים כמו סליל שרשרת יחיד. עם הטענה שהדנ"א הוא קוד החיים והבסיס לתגליות רבות ומאוחרות יותר, הייתי מתארת לעצמי שחוקרים וסטודנטים יהיו להוטים לצפות בדנ"א תחת מיקרוסקופ. למה שזה לא יהיה חלק סטנדרטי מקורס ביולוגיה מולקולרית? משהו כל כך בסיסי שעליו מבוססים כל כך הרבה דברים כמו גנים, כרומוזומים, חלבונים, רנ"א וכו'.

למה לא להשתמש בדנ"א של סיגנר (שעדיין זמין במכללה), בטכניקה של וילקינס לבידוד סיבי דנ"א ובמיקרוסקופ האלקטרונים החזק ביותר, מיקרוסקופ שיכול לייצר תמונות של אטומים? רק כדי לאשר מחדש את הכל כך הרבה השערות של קריק ווטסון. יש שיטענו כי הדנ"א רגיש מדי והקרינה של מיקרוסקופ האלקטרונים עלולה לפגוע במבנה העדין שלו. אבל אם זה המקרה, מדוע משערים:

• שחשיפת NaDNA לקרני רנטגן במשך ימים כדי לקבל דפוס השתברות לא פוגעת במבנה ה-NaDNA?
• התמונה המתקבלת היא של NaDNA שמור היטב, כלומר, של NaDNA לא פגום? האם אטומים אינם רגישים אבל דנ"א המורכב מאטומים כן?

אני לא מטילה ספק בקיומה של תורשה, תורשה היא עובדה, ואנחנו רואים אותה במו עינינו, בהורים שלנו, בנו, בילדים שלנו, באופן כללי בכל היצורים. אם אלה עקרונות התורשה של מנדל או מנגנון הברירה הטבעית של דרווין, אני לא בטוחה, גם אלה הן תיאוריות, תיאוריות שיש בהן הנחות לא מוכחות.

אחד הממצאים הבולטים שלי הוא שלא מבוצעים ניסויי בקרה, כדי לשקלל או לסתור את ההשפעות של הכימיקלים ושל שיטות המחקר.

אני מתקשה להבין מדוע מדענים, ביולוגים וכימאים, מאמינים שחקר רקמות מתות המטופלות בכימיקלים ויישום מודלים מתמטיים יובילו לתגלית כלשהי. מה בדיוק גורם להם להאמין שנמצא חומר חדש ולא פסולת רקמה שמקורה בתגובה בין הרקמות המתות, הכימיקלים שבהם נעשה שימוש ושיטות המחקר שיושמו?

הרולד הילמן, מדען נוירוביולוג, שנהג לאתגר את הזרם המרכזי של המדע בנוגע לשיטות בהן נעשה שימוש כדי למצות ולחקור חומר, אמר פעם באחד הראיונות שלו: "אני חושב שזה חיוני לחלוטין שאנשים יבינו את השיטות באמצעותן התגלו הדברים שהם מאמינים בהם, כי נראה שהרבה אנשים חושבים איכשהו שהדבר שהם מאמינים בו, אינו תלוי באופן בו הואהתגלה. . . אנשים למעשה לא יודעים. אם אתה עוצר [כלומר, שואל] את האדם הממוצע, הביולוג הממוצע, איך אתה יודע שהדנ"א נמצא בגרעיני תאים, רובם יגידו, אנחנו יודעים, יגידו, על ידי דגימה תת-תאית, ואתה אומר, האם אי פעם חשבת מה קורה בדגימה תת-תאית, הם לא [חושבים על זה]". בעיקרון, מה שהוא מנסה להצביע עליו הוא שמדענים מאמינים ששהממצא שלהם אינו תלוי בשיטה המשמשת למציאתו, הם אינם בוחנים את ההשפעות שיש לכימיקלים ולשיטות שלהם על נושא המחקר.  

מה שביולוגים מולקולריים וביוכימאים מכנים בידוד הוא למעשה זיהוי ותיעוד של תוצרי הלוואי שנוצרו לאחר יישום כימיקלים וצורה כלשהי של חום על חומר ביולוגי. הם משווים את תוצרי הלוואי שנוצרו לתוצרי לוואי של חומר "מבודד" מהעבר, ואם תוצרי הלוואי המזוהים והמתועדים, כמותם והרכבם, אינם תואמים לשום דבר שכבר תועד, אז הם יקראו לזה חומר חדש. זה חל לא רק על DNA אלא גם על סוגים שונים של חלבון, ויטמינים, RNA וכו'.

אם דנ"א הוא לא מה שהוא אמור להיות ואם הוא לא אחראי לשום דבר שמיוחס לו, אז אני תוהה כמה בסיס ומהות יש לתגליות, לתיאוריות ולטכנולוגיות המבוססות עליו? למשל גנטיקה, CRISP, הנדסה גנטית, וירוסים, RNA וטכנולוגיית mRNA? ערכתי כבר קצת מחקר על חלבון, רנ"א ו-PCR ובו מצאתי שנעשה שימוש בכימיקלים, בפרוצדורות ובהנחות דומות.

אני לא מתעלמת מהעובדה שיש משהו, משהו ש"מנחה" או "יוזם" את ההיווצרות והתהליך של "החיים", שאולי יש משהו מאחורי כל זה. אך האם מדובר בחומר/ים כימי או בתגובה כימית? אני בספק, במיוחד אחרי סקירת-מחקרים  הזו. האם זה אלוהים או איזשהו כוח או אנרגיה לא חומרי, אני לא יכולה לאשר ולא לבטל מחשבה כזאת. באופן אישי, אני לא חושבת שיש משהו חומרי, בר-כימות או כימי מאחורי התודעה שלנו, האינסטינקטים וההתגשמות של החיים.

אולי אני משוחדת על ידי קריאת עבודתו של אנטואן בישאם (Bechamp) וכל מה שיכולתי למצוא על גסטון נאסנס (Naessens), אבל אני מאמינה שחקר המיקרוזימות של בישאמפ (או הסומטידות של נסאנס) יכול לענות על הרבה שאלות לגבי החיים, מיקרואורגניזמים, רקמות, בריאות וחולי, שמדענים משתוקקים לענות עליהן, או שמשלמים או ממנים אותם כדי לענות עליהן.

אני אולי לא מדענית ואין לי הרבה ניסיון בתחום הזה מלבד כמה ניסויים בבית הספר, אבל אחרי שעשיתי את המחקר הספרותי הזה הגעתי למסקנה שלא משנה כמה מדענים ינסו להסביר את החיים באמצעות תגובות כימיות, מספרים ותיוג אלפביתי, מודלים פיזיקליים ומתמטיים, הם לא יצליחו למצוא שום דבר משמעותי. חומר מת או מרקיב שמטופל כימית יכול רק לגלות מה ואיך משהו הורס והורג חיים, לא מה יוצר אותם ואיך; ושנית, זה נראה כמו ענף הרסני ואכזרי מאוד של המדע. לא מרגיש לי שכל מה שמדענים מוצאים במבחנות שלהם אחרי כל ההליכים שהוזכרו טומן בחובו תשובות כלשהן לגבי החיים, אבל זה בהחלט מראה איך כימיקלים ופרוצדורות לא טבעיות הורסים והורגים כל דבר חי.

אם הייתי צריכה לתאר במשפט אחד את כל מה שקראתי כדי לכתוב את המאמר הזה זה היה: "בואו נערבב חומר מת או חי עם כימיקלים, נסחרור, נרתיח, נשרוף ונתעד את מה שקורה".

בברכה

טאם [Tam]

נ.ב: הנוקלאין של מישר תויג מחדש ל"חומצת גרעין" על ידי ריצ'רד אלטמן. "חומצת גרעין" מייצגת חומצה דאוקסיריבונוקלאית (DNA) וחומצה ריבונוקלאית (RNA).

אלו כמה מאמרים ללא הפניות שמצאתי כמעניינים ועזרו במחקר שלי:

• פרידריך מישר וגילוי הדנ"א
• חידת הדנ"א: קינגס קולג', לונדון, 1953-1951
• תצלום 51, מאת רוזלינד פרנקלין (1952)
• "הקטסטרופה המדעית" במחקר חומצות הגרעין שהגדילה את הביולוגיה המולקולרית

 קישור למאמר המקורי באנגלית: 

 https://criticalcheck.wordpress.com/2021/12/15/dna-discovery-extraction-and-structure-a-critical-review/#dna-componets

אפילוג עורך: נראה שזה באמת לא בגנים שלך!

זה סופה של הסקירה הביקורתית של TAM. המאמר פורסם באנגלית באתר שלה בדצמבר 2021. נכתבו שם הרבה מאוד תגובות, שאף אחת מהן לא סותרת את תכניו העיקריים ואף אחת אינה מזוהה עם מדען או חוקר העוסק בתחום, או מנסה להבהיר את הספקות שמעלה המאמר. יתכן שאף מדען לא פגש אותו או שמע עליו, אך עם כלי החיפוש וכריית המידע של היום זה לא סביר. יותר סביר בעיני זה שלאף מדען או חוקר אין ידע או רעיונות שיפריכו את הנאמר. TAM עשתה עבודה יסודית.

זה היה צריך להרגיז, שחלק כל כך בסיסי במדע הוא למעשה מדע רק לכאורה, מין משחק בנדמה לי...

אך אני דוקא מוצא את זה משחרר. בדומה לממצאים של ד"ר הילמן לגבי חוסר התקפות המחקרית של מרבית הביולוגיה המולקולרית, או הממצאים של ד"ר לנקה לגבי חוסר היכולת להוכיח מחקרית קיומו של איזה שהוא וירוס, גם הממצאים של TAM בסקירה ביקורתית זו מראים לי שחלקים נרחבים במה שאנו מתיחסים אליו כאל "מחקר מדעי" הם רשלניים, מוטים על פי אמונות או אינטרסים כלכליים, משתמשים בכלי מחקר לא מתאימים וסובלים מעצלות מחשבה ורשלנות בביצוע. ככה מתנהל מרבית המדע והמחקר בתחומי הביולוגיה לענפיה, הגנטיקה, הווירולוגיה והרפואה האקדמית בעת הנוכחית.

וזה גם אומר שהם לא הולכים לשכפל אותנו, לערוך את הגנים שלנו, לשלוט בנו עם נאנו טכנולוגיות או לרפא מחלות עם תרופות גנטיות ועוד כאלה שמועות ושטויות. הם היו רוצים, אין ספק, אך אין להם את היכולת. TAM מראה את זה כאן. לנקה הראה את זה לגבי וירוסים, הילמן צעק את זה 50 שנה והתעלמו ממנו: זה לא מדע, זה הכל בכאילו. זה פסאודו מדע.  

ואם זה כך, זה משחרר אותי. אם מול מודל מדעי טוב הייתי מתפתה להאמין שזו האמת, ולהאמין במדע ובשימושיו הרעים, הרי שעם "מדע" כזה אני חופשי לחקור ולבדוק ולבחור להאמין בראיית עולם שאינה מוכתבת על ידי דוֹגמוֹת מדעיות כמו "זה בגנים שלך" ואינה נסמכת על תעמולת מדיית ההמונים כדי לשכנע אותי שהקשקוש הכמעט דתי הזה המתואר במחקרה של TAM הוא הוא "האמת".