"מיקרובים אינם גורמים למחלות, אלא משמשים בתפקיד חיוני
בשלב התיקון והריפוי ".

וגם...

"מחלות אינן מדבקות!"

ד"ר ריקה גירד האמר

החוק הרביעי - המיקרובים ותפקידם

במאמר זה על החוק הרביעי, אסקור את תפקידם של מיקרובים כחלק חיוני של שלב התיקון ואראה שתפקידם בגוף תואם את תפקידם הכללי, כאוכלי הנבלות הזעירים של הטבע. בהמשך אסקור את המחקר המעניין המזכה את המיקרובים מאשמת "הדבקה" במגיפת השפעת הספרדית, ואציע מנגנון סביר יותר המסביר את הקונפליקט והתנאים המחמירים שהביאו למגיפה זו, וכנראה גם אחרות. המאמר מפרט את הקשר לחוקים הקודמים, ובונה נדבך חשוב בהבנתנו את השלמות בתפיסת הרפואה החדשה.

החוק הרביעי של הרפואה החדשה מעורר התנגדות רבה, הן מפני שהוא סותר את ההבנה המקובלת בציבור לגבי גורמי חולי, והן, ובעיקר, משום שהוא מֵיָיתֶר את הפרדיגמה הרפואית המקובלת, לפיה מיקרובים הם אויבים מזהמים וגורמי מחלות, ובכך מייתר גם את מרבית מנגנוני "בריאות הציבור" (המקנים לרפואה הממוסדת את עיקר כוחה) וגם מרבית השימוש בתרופות לחיסול מיקרובים, עליהן גאוותה וחלק ניכר מכלכלתה של תעשיית התרופות. 

הבהרה ותניית פטור: 
הידע המובא בדף זה מקורו בלמידה אישית והוא מיועד להשכלה כללית בלבד. השימוש הנעשה בידע זה הוא על אחריות המשתמש בלבד. הכותב אינו רופא. מילים עם השורש רפא (כמו רפואה או ריפוי), אם מופיעות בדף, אינן קשורות או מרמזות על ריפוי ע"י רופא או בשיטות המקובלות ברפואה הרגילה.
קראו עוד מדוע נדרשת הצהרה זו...

החוק הרביעי של הרפואה החדשה מסביר כיצד מיקרובים (פטריות, חיידקים וגם וירוסים - אם קיימים[3]) ממלאים תפקיד הגיוני וסביר במהלך התב"מ, תפקיד התואם לגמרי את תפקידם ותיפקודם כפי שהוא מתבטא בטבע. 

החוק הרביעי:

המערכת האונטוגנית[1] של המיקרובים
בשלב הפעיל מתרבים המיקרובים על פי הוראת המוח. בשלב התיקון הם עוזרים בפירוק רקמה מיותרת או בשיקום רקמה חסרה, כתלות בשכבת הנבט בה הם פועלים.

הפעילות המיקרוביאלית במהלך התב"מ

כפי שסקרנו בחוק הראשון ובחוק השני של הרפואה החדשה, מיד עם קרות הקונפליקט מתחילה התוכנית הביולוגית המיוחדת (תב"מ) הרלוונטית להתמודדות עם האיום שחווה האורגניזם. התב"מ מנוהלת על ידי המוח, המעביר את האורגניזם למצב של סטרס, מפחית שינה ותיאבון ומביא לשינויים מבניים בביולוגיה של איברים או רקמות מטרה, הרלוונטיות להתמודדות עם הקונפליקט הביולוגי כפי שנחווה. שינויים אלו לובשים צורה  של הגברת או הפחתת תפקוד של הרקמה הרלוונטית. אם הם מתמשכים, כפי שקורה רבות אצל בני אדם,  הם יכולים להביא לשגשוג של תאים ויצירת גידול, או להחסרה של תאים ויצירת כיבים או נמק.

בין חוק טבע לתאוריה במדע

חוק טבע הינו תאור של מה שקורה, ותמיד יקרה, כאשר תנאים מסויימים מתממשים. חוק טבע מתאר את הטבע באופן המאפשר לדעת מה תהיה התוצאה בהתקיים תנאים מסויימים, ולכן גם מה היו התנאים שהביאו לתוצאה מסויימת. לדוגמה, במצב של כוח כבידה, תפוח בנפילה חופשית תמיד יפול ישר למטה, כפי שהבין ניוטון עת נמנם לו תחת העץ. התפוח שנפל על מצחו של ניוטון הבהיר לו כי התקימה נפילה חופשית בתנאי כוח כבידה.
חוק מסביר מה קורה אך אינו מסביר לָמה ואיך זה קורה.

תאוריה הינה ניסיון להסביר את הלָמה על ידי פיתוח של השערה או סדרת השערות (היפותזות) על סמך עובדות ידועות. מרגע הצגתה מתקיימים ניסויים שמטרתם לשלול את התאוריה (כן, ככה זה במדע), והיא משתנה ומתעדכנת ככל שמתגלות עובדות רלוונטיות חדשות, או שהיא נזנחת, אם אינה מתאימה לעובדות החדשות שהתגלו.

שום כמות של ניסויים לא תוכל לעולם להוכיח כי אני צודק, אך ניסוי יחיד יכול להוכיח את טעותי.

אלברט איינשטיין

בעוד שחוק טבע הינו תאור קבוע ובלתי משתנה, תאוריה משתנה כל העת. בעוד שחוק טבע נכון כל עוד מתקיימים התנאים המוגדרים, תאוריה תמיד נמצאת בספק בדבר נכונותה.

לכן, כאשר זיהה ד"ר האמר את הכללים של הרפואה חדשה, וככל שהתקדם במחקרו, הוא הבין כי גילה חוקי טבע הפועלים תמיד, בכל החיים עלי אדמות, בהתקיים התנאים המסויימים.

בו זמנית, וכבר במהלך השלב הפעיל, המוח מתכונן לשלב הבא של התב"מ, בו ידרש שיקום של השינויים הללו בביולוגיה של הגוף. לצורך זה מורה המוח על התרבות של המיקרובים הרלוונטיים לאותה רקמה ואיבר בהם מתקיימים אותם שינויים. חשוב לשים לב כי בשלב זה המיקרובים אמנם מתרבים, אך הם אינם פעילים (ולכן לרוב גם לא מזוהים) עד סיומו של השלב הפעיל של התב"מ ותחילת שלב התיקון.

התוכנית הביולגית ופעילותם של מיקרובים (לחצו לפתיחה)

השלב הפעיל נגמר ברגע בו נמצא פתרון לקונפליקט, הסטרס נרגע בבת אחת והאדם מרגיש פתאום רגוע. התיאבון משתקם ומתחיל שלב התיקון של אותו איבר או רקמת מטרה, אשר עברו שינויים בשלב הפעיל. זהו שלב התיקון ובו מורה המוח על הפעלת המיקרובים שהתרבו קודם לכן. מיקרובים אלו, שתפקידם הטבעי הוא פירוק של חומר אורגני מיותר, עוזרים בפרוק התאים העודפים או בשיקום הכיוב, הכל בהתאם לשכבת הנבט בה התרחשו השינויים במסגרת התב"מ. פעילות המיקרובים מלווה במקרים רבים בדלקת, חום, בצקת, מוגלה ולפעמים אף כאבים, בהתאם לעוצמת התהליך. תסמינים אלו, הנחשבים "מחלה" ברפואה הרגילה, משמשים למעשה את המוח בניהול התיקון הנדרש (לדוגמה: חום עוזר לשלוט בפעילות החיידקים. בצקת יוצרת סביבה נוזלית לתהליכים הכימיים הקורים בסביבת התיקון, וכדומה)

שכבות הנבט והמיקרובים "שלהן"

את שכבות הנבט ומאפיניהן סקרתי בשיחה על החוק השלישי של הרפואה החדשה, שם גם הזכרתי כי אחד המאפיינים שלהן הוא שלכל שכבת נבט יש את "המיקרובים שלה". הנה פירוט של המיקרובים הפעילים בכל שכבה והפעילות הביולוגית לה הם מסייעים:

בשכבות נבט הוותיקות יותר, האנדודרם והמזודרם הישן, יסייעו המיקרובים בפירוק של אותם תאים אשר שגשגו במהלך השלב הפעיל. המיקרובים הוותיקים ביותר אבולוציונית, פטריות, מיקובקטריה וחיידקי TB (שחפת) הם הפעילים ברקמות אלו. כתוצאה מפעילות פירוק מיקרוביאלית זו, תתפתח דלקת ברקמה המושפעת ויהיו תסמינים אופייניים של אודם, מוגלה, בצקת, חום וכאב, שעוצמתם בהתאם לעוצמתו ומשכו של השלב הפעיל,  לכמות המיקרובים שהתרבו במהלכו.

לאחר פירוק התאים המיותרים הפעילות המיקרוביאלית תיחלש עד שתיגמר, הדלקת תשכך והרקמה תחזור לתפקודה הנורמלי לקראת סיום התב"מ

בשכבות הנבט שנבראו מאוחר יותר: המזודרם החדש והאקטודרםמסייעים המיקרובים בשיקום של הכיוב והחסרת התאים מהשלב הפעיל, כאן פועלים[2] חיידקים חדשים יותר מבחינה אבולוציונית וכן גם וירוסים (אם אכן קיימים[3]). גם כאן פעילות מיקרוביאלית זו מביאה להתפתחות של דלקת עם תסמיני אודם, מוגלה, בצקת, חום וכאב, וגם כאן, עוצמת התסמינים בהתאם לעוצמת השלב הפעיל וכמות המיקרובים הפעילים בתיקון הרקמה.

לאחר שיקום הרקמה, תיחלש הפעילות של המיקרובים ותשכך לגמרי לכשהרקמה תחזור למצבה הבריא.

חשוב לציין כי המיקרובים אינם הרכיבים היחידים הפועלים לשיקום רקמות בשלב התיקון. לעבודה מתגייסים גם  תאי דם לבנים מסוגים שונים ורכיבים רבים נוספים. עם זאת, התצפית על המצאות תאים אלו ביחד עם מיקרובים באותה רקמה פגועה, היא שהביאה את הרפואה הרגילה להשערת קיומה של "מערכת חיסון". נאמנים לפרדיגמת המלחמה המתנהלת בגופינו כל העת המבוססת על רעיונות שהתפתחו לפני מאות שנים, רואים הרופאים לנגד עיניהם מערכת שתפקידה "להילחם במיקרובים" התוקפים את הגוף.  במציאות, כל הרכיבים הללו, ובהם התאים הלבנים והמיקרובים, עוסקים בפעילות מנוהלת היטב של המוח, שנועדה לשקם את הגוף ולרפאו לאחר שהגיב לקונפליקט הביולוגי. 

אנו רואים עם כך כי אותם מיקרובים חד-תאיים – שאכלסו את העולם במשך יותר משני מיליארד שנים בטרם הופענו אנו, מרובי התאים, שולבו בצורה הדוקה ביותר במעשה הבריאה של כל  היצורים המורכבים החדשים. וככל שהתפתחו היצורים מרובי התאים ונעשו מורכבים יותר, כך השתלבו, או שולבו, אותם מיקרובים במנגנוני הפעולה של כל החיים עלי אדמות (ובני האדם בכללם), תוך שהם ממשיכים למלא גם בגופינו את תפקידם הטבעי הקדום.

אנטיביוטיקה? זהירות רבה מתבקשת!

כשאנו מבינים את החוק הרביעי ואת תפקידם של המיקרובים בשלב התיקון של התוכנית הביולוגית המיוחדת, מתברר לנו שוב, וביתר שאת, עד כמה משולבים המיקרובים כחלק מן האורגניזם החי, ועד כמה הסימביוזה בין החד-תאיים למרובי התאים, ובכללם בני האדם, היא מוחלטת. אנו יכולים לראות, בין היתר, כי ללא מיקרובים, לא יתרחש תיקון ראוי של הרקמה! דבר זה מחייב אותנו למחשבה נוספת, זהירה מאוד, על השימוש שאנו עושים בחיסונים, אנטיביוטיקה ושאר אמצעים מחסלי מיקרובים המקובלים בפרקטיקה רפואית הרגילה.


מיקרובים: המציאות מול הפרדיגמה הרפואית

הפרדיגמה ברפואה הרגילה, לפיה מיקרובים הם אויבים, מקורה בעבודתם הבעייתית של לואי פסטר ורוברט קוך. שני מדענים לא לגמרי ישרים אלו [4], בני המאה ה- 19, זיהו חיידקים באתר המחלה בגוף, והניחו שאם הם נמצאים ברקמה החולה, כנראה שהם הגורם של המחלה. התפיסה שלהם, המבוססת על ראיות נסיבתיות ומחקר מפוקפק, אפשרה להציג את המיקרובים בצורה פשטנית כמאבק עם אויב חיצוני, בלתי נראה ומרושע, שמטרתו לגרום לחולי ונזק, אויב שכנגדו יש להלחם בכל האמצעים שברשותנו. חוקרים בני זמנו של פסטר טענו כנגדו כי תפיסתו פשטנית, כי מחקרו אינו עומד ברמה נאותה של מחקר מדעי וכי מסקנתו שגויה מראשיתה, מאחר ולא המיקרוב הוא שגורם לחולי, אלא העיקר זו סביבתו של המיקרוב - אם זה גוף האדם, החיה או חלקת השדה - שמביאה את החולי, והמיקרוב תפקידו לסייע. 
דומה כי האשמת המיקרובים בגרימת מחלות דומה להאשמת שוטרים בגרימת תאונות, ולו מפני שהם נמצאים לעיתים קרובות באתר התאונה, והיא מדגימה בילבול מוחלט בין מיתאם לבין סיבתיות במחקר הרפואי. לא לחינם נתקלים החוקרים בקשיים הולכים וגדלים עת שהם מסתכלים על עולם המיקרובים דרך משקפי פרדיגמה לא הגיונית זו, המבוססת על מחקר לקוי בן 150 שנה.
ההמשך, עם זאת, ידוע. תפיסתו הפשטנית והנסיבתית של פסטר הוכיחה עצמה כלכלית. ככל שהפחד מפני האויבים הבלתי נראים הנמצאים בכל, הלך והתפשט, כך התרחבה ההתגייסות של התעשייה הפטרוכימית המתפתחת כדי להכין כלי נשק כנגד האויב הנורא שזה מקרוב נמצא.  בכך התחברה הרפואה הממוסדת עם הכסף הגדול של חברות הדברה הכימית שהתפתחו בתקופה זו, ומצב דברים זה מלווה אותנו עד היום. דורות של חוקרים ממשיכים לחקור חיידקים ושאר מיקרובים, אך גם ממשיכים לפרש את נוכחותם דרך אותה נקודת מבט פשטנית הרואה בהם אוייבים. תגליות המביאות להבנה שיש חיידקים המסייעים לנו, לדוגמה אלו במערכת העיכול, הביאו את הרפואה לחלק את החיידקים ל"טובים או רעים", אך לא הצליחו לגרום לה לחשוב מחדש את הפרדיגמה הבסיסית שלה.
אוכלי הנבלות של הטבע
ברחבי הטבע יש למיקרובים השונים תפקיד כללי אחד וברור מאוד. הם אוכלי הנבלות הזעירים של הטבע, או בצורה תקינה יותר פוליטית, הם  פועלי המיחזור המפרקים חומר אורגני מת והופכים אותו לאדמה טובה. בתהליך זה - בין אם הוא קורה באדמה עצמה, בצומח, בערימת הקומפוסט או בגוף החי - הם מפיקים חומרים שונים, שרבים מהם משמשים ישירות את המארח, והשאר נפלטים, בעיקר בצואה, ומשמשים כדשן (ולמעשה, מזון) רב ערך לחיים אחרים.
את אותו תפקיד שממלאים המיקרובים בטבע ובכל החיים עלי אדמות, הם ממלאים גם בגופינו. הם מפרקים חומר אורגני מת בגוף. אם זה לפרק את המזון שאנו אוכלים במעיים, ואם זה בפירוק תאים מיותרים בשלב התיקון של התב"מ. על פי הוראת המוח, מתרבים המיקרובים במהלך השלב הפעיל בהתאם לכמות התאים שיהיה עליהם לפרק. בהתאם לכך, תהייה פעילותם בשלב התיקון מלווה ברמה משתנה של דלקת ולעיתים גם  בכאב, הקורה עקב הבצקת וההתנפחות של הרקמה, או כאשר תוצרי הפירוק נדחפים דרך הרקמות ונפלטים אל מחוץ לגוף (לדוגמה בשלב תיקון של גידול בבלוטות החלב בשד, אם זה לא הוסר בניתוח). על פי הצורך, המוח גם מעלה את חום הגוף  ככלי לוויסות פעולתם של המקרובים ושל תאי הדם הלבנים המשתתפים יחד בתהליך.
לכן, בניגוד לפרדיגמה...
  • הליקובקטר פילורי אינו הגורם של כיבים בקיבה, אלא מתרבה בשלב הפעיל של 'קונפליקט נתח שלא ניתן לעכל' ונכנס לפעולה בשלב התיקון, כאשר יש לשקם את פצע הכיוב ברירית דופן הקיבה ותאים לא נחוצים שצריך לסלק. אי-הנוחות והכאבים בקיבה הם תוצאה של תחילת שלב התיקון, ולא של נוכחות החיידק.
  • חיידקי אי-קולי (E.Coli) אינם זיהום במערכת השתן. הם התרבו שם לפי הוראת המוח, לטובת שיקום הרקמה, בהמשך לכיוב שליווה את השלב הפעיל של 'קונפליקט סימון טריטוריאלי'. הצריבה, הכאב והמצאות חלבונים או דם בשתן הם כולם מסימני שלב התיקון הרגילים.
  • חיידקי TB בכיח אינם הגורם של דלקת הריאות או של השחפת. הוא נמצא שם כדי לעזור בפירוק תאים עודפים של נאדיות הריאה, בשלב התיקון של 'קונפליקט פחד מוות', ולאחר שהתרבו במהלך השלב הפעיל. השיעול (דמי או לא), הכיוח והכאבים הם כולם תסמינים אופיניים לשלב תיקון המתרחש ברֶיאוֹת.
אפשר להמשיך למנות דוגמאות כאלו, אך נראה לי שהרעיון די ברור. התגליות של הרפואה החדשה מראות בבירור כי מיקרובים אינם אויבים גורמי מחלות, אלא פועלים המסייעים לתיקון וריפוי הרקמה בהתאם לצרכי הגוף, לאחר שהשלב הפעיל הסתיים והתוכנית הביולוגית נכנסה לשלב התיקון. המיקרובים השונים מפרקים, על פי פקודות של המוח, רק את הרקמה מיותרת שנוצרה קודם לכן, על פי פקודת המוח, וכמעט שלא נוגעים כלל ברקמה ההתקינה שסביבה.

האם אפשר להוכיח את זה?

כשאני מציג את העמדה לפיה השערת מיקרובים כגורמי/מעבירי מחלות אינה מוכחת מדעית כנדרש, אני מתבקש לעיתים לספק תימוכין מחקריים לרעיון שחיידקים אינם "מזהמים גורמי מחלה". הנטיה הראשונית שלי היא להזכיר לבר הפלוגתא שבעצם זה צריך להיות הפוך. מי שמציג תאוריה הוא שצריך לספק הוכחות לנכונותה, והרפואה הרגילה נכשלת זה 150 שנה במבחן ההוכחה.

במקום הוכחות אנו מקבלים תערובת של מאות אלפי מחקרים מבולבלים בכל נושא ונושא המשמשים מצע להסברים חלקיים, סותרים, נטולי היגיון ועקביות, הנתמכים הן בתעמולה בלתי פוסקת המציפה את מוחתינו בכל יום, מלידה ועד פטירה, והן ובאינדוקטורינציה של הרופאים, כדי שיקבלו את התבשיל הקלוקל הזה ללא ערעור (כמו שהסביר לי פרח רפואה אחד ברגע מתסכל: "ברפואה לא צריך להבין. רק לשנן ולזכור!") .

עם זאת, בעוד המחקר הרפואי מבולבל וסותר כאשר סוקרים אותו דרך הפרדיגמה הרפואית המקובלת, מענין לראות כיצד סתירות מהותיות  בפרקטיקה ובמחקר תומכים דוקא בתגליותיו של ד"ר האמר, כאשר בוחנים אותם ללא משוא הפנים והעיווּת של הפרדיגמה הרפואית. הנה כמה דוגמאות:

  • נשאוּת - יש חיידק אך אין מחלה. כאמור, הרפואה מניחה כי מיקרובים גורמים חולי עקב נוכחותם ברקמה החולה. מחקר רפואי רב מצא מיקרובים ברקמה "חולה" אצל אנשים שיש להם תסמינים של מחלה, אך רק לעיתים רחוקות מתבצע חיפוש כזה באנשים שאינם חולים (אלו הנקראים 'לא-תסמיניים'). כאשר חיפוש כזה כן מתבצע, מסתבר כי גם אצל הלא-תסמיניים נוכח במקרים רבים אותו החיידק, באותן הכמויות [5]. הרפואה מכנה אנשים כאלו "נשאים", ממלמלת משהו לא ממש ברור על מערכת חיסון, ולמעשה אובדת עצות למול הסיבה מדוע החיידק אינו מביא למחלה אצלם. הרפואה גם לא יודעת להסביר מדוע קורה לעיתים שהמיקרובים הללו נעלמים "פתאום" מהגוף והנשא אינו נושא אותם עוד.
    לפי תגליות הרפואה החדשה התרחשות זו הגיונית בהחלט. בשלב הפעיל של התב"מ בו חיידקים מתרבים אך עדיין אינם פעילים. ניתן למצוא אותם בגוף, אך הם לא מעוררים את התסמינים המוכרים של ה"מחלה שלהם". זו תופיע רק בשלב התיקון על התסמינים שהוא מביא (וזה אכן השלב שהרפואה הרגילה מתייחסת אליו כאל "מחלה").
  • "זה וירוס" - כאשר יש מחלה אך אין חיידק . הפרדיגמה של מיקרובים כגורמי מחלה היתה נוחה לרופאים כל עוד הם מצאו בגוף את החיידק אותו ניתן היה להאשים. אך מה לעשות ולא תמיד יש חיידק באתר המחלה? 
    הפתרון נמצא בדמות יצור משוער הנקרא וירוס (נגיף, בעברית) אשר נהגה אף הוא לראשונה על ידי לואי פסטר. יצור זה, שהוא ספק חי ספק דומם, מואשם כגורם מחלה כאשר הרופא לא מוצא חיידק ברקמה בה יש מחלה. הרופא מאשים את הווירוס המשוער, למרות שאפילו כיום, אין בנמצא שום בדיקה המלמדת כי יש  יצור כזה באתר המחלה, וכי הוא אשר גורם לה. בצורה דומה, אין שום מנגנון מוכח מחקרית המסביר כיצד ומדוע גורם הווירוס לכאורה הזה, למחלה.
    כדי להוכיח את אותם וירוסים לכאורה,  מסתמכת הרפואה על בדיקות עקיפות (דוגמת הבדיקה הלקויה עם מכשיר ה- PCR, על פיו מאובחן "וירוס הקורונה" המשוער) אך בכל הבדיקות הללו שרשרת ההוכחות קטועה, מאחר והיא אינה כוללת טיהור של הדגימה ובידוד מלא של "הווירוס" המשוער. מה שיש לחוקרים זו דגימה שהם משערים כי מכילה "וירוס", המכילה בנוסף מגוון חלקיקים (כולל חלבונים וחומר גנטי) אשר לא טוהרה ואשר הווירוס המשוער שנמצא בה לא בודד כנדרש במחקר הרפואי. לכן, אין שום דרך של ממש לדעת לאיזה מהחלקיקים השונים בדגימה מתייחסות אותן בדיקות PCR, ויש יסוד לחשוד כי מדובר למעשה בחלקיקים עצמוניים של הגוף, דוגמת 'אקסוזומים' (חלקיקים בגודל של "וירוס" המכילים מקטעים גנטיים ומופרשים מכל תאי הגוף במצבי סטרס שונים, כנראה למטרות של הגנה מרעילות ותקשורת בין תאית).
  • טיפול עם אנטיביוטיקה - טיפול רעיל זה נדמה כעוזר לעיתים להפחתת תסמינים, אם הוא מביא לחיסול מסיבי של החיידקים הפעילים ברקמה. הטיפול מקל על התסמינים באותו האופן שסו סילוק פועלי בנין מאתר בניה יפסיק את תסמיני הבניה, ובשני המקרים ישאר תהליך שלא נגמר כראוי. האם אנטיביוטיקה מועילה להבראה יותר מאשר תוסף התזונה החיוני ויטמין C במינון גבוה, לדוגמה? הרופאים ישבעו, ואני איוותר בספקותי.  
    עם זאת, ישנם מקרים רבים בהם מתן אנטיביוטיקה מביא לשיכוך תסמינים בתוך דקות או שעות בודדות, למרות שידוע מחקרית כי אין לאותה תרופה כל יכולת להועיל אלא לאחר יומיים ויותר של לקיחתה והצטברותה בגוף. ניתן לשער כי אפקט הפלסבו הוא שפועל כאן, והחולה נעזר באמונתו בתרופה, לאו דוקא בתכונות קטל המיקרובים המשוערות שלה.
    מנגד קורה רבות שתרופה אנטיביוטית "עוזרת" לבסוף לחולה רק אחרי שבועות ארוכים, גם אם היא ניתנת בכמויות עצומות הידועות כמשמידות חיידקים ללא בעיה. מקרים אלו של "חוסר הענות לתרופה", בשפת הרופאים, מראים כי שלב התיקון ימשיך כל הזמן הנדרש עד להשלמתו (לרוב שבוע עד שישה, בהתאם לחומרת הקונפליקט ומשכו), מבלי שה"תרופה" וחיסול המיקרובים מביאים להשפעה של ממש על מהלך התב"מ.
    הרפואה החדשה יכולה להסביר מקרים אלו (בהם האנטיביוטיקה אינה פועלת כמצופה) על ידי הבנת התב"מ שרצה אצל החולה ותחקור הקונפליקט שהביא להפעלתה. איתור תחילת השלב הפעיל עם קרות הקונפליקט עלול להיות מסובך במקרים רבים מפני הזמן שעובר בינו לבין הופעת התסמינים, אך איתור פתרון הקונפליקט, הקורה מעט לפני הופעת התסמינים, הוא לרוב קל יותר, ויש בו להקל את הפחד שחש החולה, כאשר הוא מבין את מהלך המחלה ומה צפוי בה, וחשוב יותר, כאשר הוא מבין כי התסמינים שהוא חווה אינם אלא חלק משלב התיקון של תב"מ הקשור לארועי חייו עצמם.
  • חידקים לטיפול במחלות - רובינו מכירים את הפרו-ביוטיקה, אותם חיידקים "טובים" המועילים לבריאות המעיים של אנשים אשר טופלו עם אנטיביוטיקה. אך טיפול זה על ידי חיידקים לא נותר לבדו. המחקר הרפואי מפיק בעשורים האחרונים יותר ויותר הוכחות לחיוניותם של חיידקים בגוף ולהשפעתם המיטיבה, תמיד להפתעת החוקרים, האוחזים בפרדיגמה השגויה שחיידקים הם "אויבים".
    במחקר אחד נמצא כי חיידקים השוכנים על העור חיוניים לריפוי ראוי של הרקמה במקרי פציעה ובמחקר אחר יצרו החוקרים ג'ל מחיידקים שהוצאו ממעיו של חולה כדי לסייע לריפוי פצעים במעיים של אותו חולה[2]. מאמר זה סוקר כיצד מיקרובים מווסתים את מערכת החיסון ונכחותם או העדרה מביאים לבריאות או חולי, ובמחקר נוסף זה מסבירים החוקרים כי הוא יכול להוביל לטיפולים המבוססים על החדרת מיקרובים לגוף. מאמר זה מעיתון רפואי מסביר לקורא הנבוך מדוע דוקא השתלת צואה (ממש כך!) היא פתרון למקרי זיהום קשים שאנטיביוטיקה אינה נותנת להם מענה.  והרי לנו סיבוב של 180 מעלות מהפרדיגמה הפסטרית: במקום מיקרובים כגורמי זיהום וחולי, מגלה המחקר כי הם גורמים מסייעים החיוניים לבריאות.

דומה שכאן המקום לשוב ולצטט את  ד"ר האמר:

      מיקרובים אינם גורמים למחלות, אלא משמשים בתפקיד חיוני בשלב התיקון והריפוי."

האם מחלות באמת מִדַבְּקוֹת?

כפי שראינו לעיל, מיקרובים מצטברים לפי הצורך במהלך השלב הפעיל, אך הם אינם מחוללים את המחלה, אלא עוזרים חיוניים בתיקון הרקמה כאשר הם נכנסים לפעולה בשלב הריפוי, ע"פ הוראת המוח.

ברור שאם מיקרובים אינם מחוללי מחלות, כל התפיסה של "הדבקה" -  שעיקרה כי מיקרובים העוברים מאדם לאדם (או מ/אל חיות) והם הגורמים לפרטים בקבוצה (משפחה, כיתה, או אוכלוסייה גדולה יותר) להידבק אחד מהאחר - הינה חסרת בסיס. התופעה הנצפית של קבוצה של אנשים הסובלים מתסמינים דומים באותו הזמן, לא יכולה על כן להיות מוסברת כתוצאה של העברת מחלה מפרט לפרט.

אך מה מלמד אותנו המחקר הרפואי על "הדבקה"?

מחקר מנגנוני הדבקה של "השפעת הספרדית"

מחקרים הכוללים נסיונות להדבקה של בני אדם במחלות נחשבים כיום לא- אתיים ואינם מתקיימים בגלוי. אולם לפני כמאה שנה, בראשית ימי מגיפת השפעת הספרדית (הנחשבת כאילו קטלה 50 מליוני בני אדם)[6], הניחו הרופאים כי המחלה נגרמת מווירוס (שאותו לא יכלו למצוא) או חיידק בלתי מזוהה, והיא מועברת מאדם לאדם דרך אותו מיקרוב עלום. הרופאים דאז לא היו מוגבלים עדיין בעניני אתיקה, והיו יכולים לערוך מחקר כדי לנסות לברר כיצד עובר אותו וירוס או מיקרוב משוער מאדם לאדם. זה מה שהם עשו [7]:

  • הם הוציאו דגימה מהגרון והאף של כמה חולי שפעת בהתפרצות אחת, והעבירו אותה לגרונם של עשרה מתנדבים צעירים מהצי האמריקאי, שהיו בטווח הגילאים הפגיע ביותר, ואשר לא היתה להם שום היסטוריה של חשיפה קודמת לשפעת. אף אחד מאלו לא חלה.
  • בשלב שני הם לקחו דם מחולי השפעת והזריקו אותו למתנדבים הבריאים. אף אחד לא חלה
  • הם המשיכו ואספו ליחה מהרקמות הריריות של החולים, סיננו ממנה חיידקים גדולים והזריקו את התסנין למתנדבים. אף אחד מהם לא חלה.
  • הם לקחו את המתנדבים הבריאים לפגוש מקרוב קבוצה של חולים בימים בהם המחלה בשיאה. אלו לחצו את ידיים עם אלו ושוחחו ביניהם כרבע שעה. לסיום נתבקש החולה לננשוף בחוזקה 5 פעמים לתוך פיו של הבריא ואז השתעל מספר פעמים ישירות על המתנדב הבריא. שוב, אף אחד מהבריאים לא חלה.

על הניסויים אלו חזרו החוקרים שמונה פעמים[8], עם קבוצות גדולות יותר ובאתרי התפרצות שונים של השפעת. רופא אחד חלה בשפעת , אך אף מתנדב בריא אחד לא חלה בשפעת במסגרת ניסויים אלו. ראויה לציטוט מסקנתו של החוקר הנבוך, ד"ר רוזנאו:

      אולי, אם בכלל למדנו משהו, זה שאנו לא בטוחים מה אנו יודעים על המחלה."

אך כמובן, למדנו עוד דבר. למדנו שלמחלת השפעת הספרדית, מחלה הריאות הנחשבת להכי מדבקת והכי קטלנית במאות השנים האחרונות, לא נמצא גורם הדבקה כלשהו. בסדרה ארוכה של ניסויים שכללה את כל ערוצי ההדבקה הסבירים והבלתי סבירים כאחד. אנשים בריאים פשוט לא נדבקו במחלה. נסיונות להסביר "תוצאות מפתיעות" אלו נעשים עד היום. ללא הצלחה.

אז אם לא הדבקה, מה כן יכול להיות הסבר אפשרי למחלה זו שהתפרצה במהלך תקופה קצרה באתרים רבים בכל העולם?

קונפליקט משותף, תחלואה משותפת

כפי שהוסבר בחוק הראשון ובחוק השני של הרפואה החדשה, פתרון של קונפליקט משמעותי מביא בשלב התיקון לתסמיני חולי. אם הקונפליקט הספציפי נחווה על ידי מספר אנשים או ציבור רחב באותו הזמן, ואם פתרונו קורה אף הוא פחות או יותר באותו הזמן, הרי שתסמיני שלב התיקון יופיעו אף הם פחות או יותר באותו הזמן, והדבר יביא לתחלואה משותפת באותה קבוצה, שתתפרץ פחות או יותר באותו הזמן ותתבטא במה שהרפואה הרגילה מכנה "מגיפה".

במקרה המדובר של השפעת הספרדית, הקונפליקט שהביא לתסמינים הקשים בנאדיות הריאה הוא קונפליקט פחד מוות.

מלחמת העולם הראשונה, שהשתוללה באתרים רבים בעולם במהלך 1914-18, גרמה לאנשים רבים מאוד לחוות פחד מוות. פחד אשר השפיע על הן על החזית והן על העורף. זה יכול היה להיות קונפליקט חד פעמי הקשור לקרב מסויים (שבמלחמה ההיא יכול היה להמשך שבועות וחודשים) או קונפליקט חוזר ונשנה. זה היה יכול היה להיות החייל בחזית שחווה פחד מוות, או הוריו ומשפחתו שפחדו לשלומו. בכל מקרה, בשנים אלו חוו אוכלוסיות רבות את השלב הפעיל של קונפליקט פחד מוות.

ואז, החל מאמצע 1918, היה כבר די ברור שהמלחמה הולכת להגמר, ולקראת סוף השנה נכנעו מדינות הציר, נחתמה הפסקת אש והקרבות נסתיימו לאחר שנים ארוכות. מליוני חיילים הבינו שהם אינם צפויים למות בקרב, ומליוני אמהות ואבות הבינו כי שוב אינם צפויים להודעה על מות ילדם. הם ניצלו!  

תרשים התב"מ, כפי שכנראה התרחשה אצל רבים במהלך מלחמת העולם ה-1 (לחצו להגדלה).

במילים של הרפואה החדשה, אותם מליונים רבים נכנסו בתוך תקופה קצרה לשלב התיקון של קונפליקט פחד מוות, אשר בא לאחר שלב פעיל ארוך מאוד וקשה מאוד. שלב פעיל שאצל חלקם נמשך ארבע שנים ארוכות. שלב תיקון המתחיל בעקבות קונפליקט ארוך ואינטנסיבי הוא תמיד קשה ומסוכן יותר, וכזה היה המצב עבור רבים בסיום המלחמה הזו. אך זה לא כל הסיפור...

גורמים תורמים מחמירים את המחלה

אם במהלך שלב התיקון קיימים כבר באוכלוסיה גורמים המחלישים את עמידות הפרטים בה, הרי שלגופו של כל פרט מוחלש יהיה קשה יותר לצלוח את תסמיני שלב התיקון בשלום. הבה נראה מה היו הגורמים המחלישים העיקריים בתקופה זו בה פסקה המלחמה:

  • משבר כלכלי, מחסור תזונתי, רעב  - אלו מובילים לתת-תזונה מתמשכת. בשלב התיקון הגוף עוסק בתיקון רקמות אינטנסיבי. התיקון מלווה בפעילות של חיידקים רבים. חידוש רקמות דורש מזינים רבים, בראשם חלבונים, מינרלים וויטמיני C ו-D. החיידקים הפעילים בתיקון נאדיות הריאה הם חיידקי שחפת, הנוכחים ברקמה כפועלי פירוק של נאדיות עודפות מהשלב הפעיל (מסיבה זו טועה הרפואה לחשוב שהם אשמים במחלה). חיידקים אלו צורכים כמויות גדולות של חלבון, ופעילותם האינטנסיבית מגבירה את החסר התזונתי משמעותית. תת-תזונה הינה הגורם המחמי העיקרי, שהוא גם קטלני בפני עצמו.
  • קונפליקט דג מחוץ למים - מסיבות הקשורות להתפתחות החיים בים הקדום, ישנה תב"מ מיוחדת שתפקידה להגיב לקונפליקט עקב התנתקות מסביבה בטוחה, קונפליקט קיומי, קונפליקט נטישה וקונפליקט של פליטוּת (להיות לפליט) עלולים כולם להביא לתחושה של דג מחוץ למים, אשר מביאה להפעלת תב"מ שתפקידה אצירת נוזלים בגוף, על ידי חסימה חלקית או מלאה של האברונים בכליות האחראיים להפרשת שתן. אם באותו הזמן מתקיים בגוף שלב תיקון של תב"מ אחרת, (כמו זה שקרה אצל מליונים בסיום מלחמת העולם ה- 1), מתרכזים הנוזלים העודפים ברקמה הנמצאת בתיקון ומביאים להחמרה משמעותית של התסמינים.
    מלחמת העולם הראשונה הביאה לגלים של מליוני פליטים ועקורים שנטשו את ביתם ווחוו איום קיומי. התב"מ הקדומה של הכליות הביאה להחמרה בתסמיני שלב התיקון ההמוני שהתרחש עם סיום המלחמה.
  • רעילות סביבתית מוגברת - מלחמת העולם הראשונה הביאה להאצת ההתפתחותם של כמה גורמי רעילות סביבתית. השימוש בדלקים עלה בסדרי גודל בתעשיה ובתחבורה המלחמתיות, כימיקלים חדשים החלו לשמש ליצור של נשק ותחמושת ולהוות נשק בפני עצמם (כחלק מלוחמה כימית). גורם נוסף שהתפתחותו הואצה משמעותית הוא השימוש בגלי רדיו להעברת מידע, דבר שהביא להקמת אנטנות שידור גדולות במחנות צבא וערים עיקריות. כל אלו היו גורמים חדשים של רעילות שהופיעו בכמויות גדולות ושעדיין לא התפתחה תנגודת להם. סביר כי אלו הוסיפו והחלישו את עמידות האוכלוסיה ויכולתם של פרטים רבים לשרוד את תסמיני שלב התיקון.

ההשפעה של גורמים מחמירים אלו היא עצומה. מה שהיה יכול להיות תסמיני שלב תיקון קלים עד בינוניים אצל אדם צעיר, מוזן היטב ורגוע, הפך ב- 1918 להיות שלב תיקון קטלני אצל מליוני מבוגרים צעירים[6] מבוהלים ומורעלים הסובלים בנוסף מתת תזונה. תמהיל כזה של קונפליקט קשה של פחד ביחד עם גורמים מחמירים כמו רעב, נטישה ופליטות מוכר לנו בהיסטוריה המוכרת רק במחלת הדבר של 1347, המוכרת יותר בשם המוות השחור.

כאן המקום לשוב ולצטט את ד"ר האמר, שאמר, בפשטות:

      מחלות אינן מדבקות"

סיכום

החוק הרביעי של הרפואה החדשה מחזיר את המיקרובים לתפקידם הטבעי, כאורגניזמים מועילים המשתפים פעולה בגוף, כדי לסייע לבריאות החיים ולהחלמה מחולי. החוק הרביעי מוסיף ומזכה אותם מאשמת "האויב בפתח" שטפלה עליהם הרפואה הרגילה, מאז זמנו של לואי פסטר. החוק הרביעי  מתאר את האופן בו מיקרובים שונים משתלבים בתב"מ, בהתאם לשכבות הנבט התואמות את גילם האובולוציוני. ומציג עוד נדבך מופלא של מעשה הבריאה, אשר נשכח מליבנו תחת לחץ הפרדיגמה הזיהומית המעוותת. 

ההיפותזה העתיקה לפיה מיקרובים גורמים מחלות נסמכת על הראיות הנסיבתיות של המצאותם ברקמה חולה. אך היא נתקלת בסתירות רבות אותן אינה מסוגלת להסביר. סתירות אלו, מנגד, יכולות להיות מוסברות בקלות כאשר אנו בוחנים אותם ע"פ התגליות של הרפואה החדשה.

מסקירת מחקרי ההדבקה של השפעת הספרדית אנו רואים כי אין למדע הרפואי סימוכין מחקריים מהשטח להיפותזה, לפיה מגיפת השפעת הספרדית הועברה במנגנון של "הדבקה מאדם לאדם" ואין שום סיבה מחקרית לחשוב כי מיקרובים (או וירוסים משוערים) כלשהם העבירו אותה מאדם לאדם או מאדם לחיה. בהמשך מוצג מנגנון סביר יותר המראה כיצד צירוף של תנאים, ביחד עם קונפליקט משמעותי, הוא שכנראה הביא למגיפה זו בראשית המאה שעברה, כמו גם למגיפת הדבר השחור לפני כ- 500 שנה.



הערות

[1] אונטוגניה (ontogeny): שדה מחקר המתאר את מקורו של אורגניזם והתפתחותו עד לבגרות או תיאור האורגניזם במהלך חיים שלם.

[2] חשוב לציין כי האופן בו מיקרובים אלו מסייעים בריפוי של פצעי כיוב ושיקום של רקמה שמקורה בשכבת האקטודרם אינו ברור די צרכו, אולם למרות הפרדיגמה הרפואית, המחקר הרפואי חוזר ומאשר (להפתעת החוקרים) את תגליות הרפואה החדשה בממצאים מרתקים לגבי תפקידם של מיקרובים בהקשר של ריפוי פצעים שונים במקומות שונים בגוף בשלב התיקון, לדוגמה בסיוע לריפוי פצעים כרוניים בעור  או בריפוי המעי עם חיידקים שנלקחו מהמעי עצמו.

[3] את הווירוסים המשוערים עצמם לא ניתן לראות ולזהות בצורה מדעית ראויה, בעזרת אמצעי המחקר הקיימים (בעיקר עקב חסרונותיו של מיקרוסקופ האלקטרונים והקושי לייצר דגימה מטוהרת המכילה רק את ה"ווירוס" המשוער). לכן, עצם קיומם כגורמי מחלות (לפי הפרדיגמה המקובלת) או כמסייעים בשלב התיקון (לתפיסת הרפואה החדשה), נותר בגדר תאוריה בלבד. ראו עוד בהרחבה זו על המחקר המדעי הלקוי בקשר לוירוסים.

[4] הן לואי פסטר והן רוברט קוך שלחו ידם במעללים שנעו מגניבת רעיונות וזכויות יוצרים ועד הונאה ותרמית של מטופלים וקולגות.

  • בספרה "בישאם או פסטר?" Bechamp or Pasteur-  יצא 1923) מאשימה הסופרת את'ל יוּם (Ethel D. Hume) את פסטר בגניבת רעיונות, הפרת זכויות וזיוף ניסויים מדעיים.
  • מסתבר כי לואי פסטר כתב יומני מעבדה, בהם תיעד את ניסוייו האמיתיים. פסטר התרה בבני משפחתו שלא לחשוף יומנים אלו לעולם, אך נכדו מסר אותם למוזיאון. הספר "המדע הפרטי של לואי פסטר  (The Private Science of Louis Pasteur 1995) מאת ג'רלד גייסון - פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב מבוסס על יומנים אלו ומתעד סתירות מהותיות בין תוצאות ניסוייו הסודיים של פסטר לבין פרסומיו הגלויים, שעליהם מבוסס חלק ניכר מתאוריית החיידקים כגורמי מחלות השלטת ברפואה כיום.
  • רוברט קוך, מצידו, התפרסם בשערורית הטוברקולין,  כאשר פרסם בראש חוצות כי המציא תרופה  לשחפת (מחלה חשוכת מרפא וקטלנית שהיתה נפוצה בסוף המאה ה- 19). התרופה עוררה תקוות רבות אצל החולים והציבור, אך התגלתה כהונאה בעלת תועלת מפוקפקת המבוססת על מחקר לקוי, אשר עוררה את השערוריה המכונה על שמה.

[5] נשאות לא-תסמינית של מיקרובים גורמי מחלה גורמות לפליאה אצל החוקרים, אך מוסברות היטב על ידי הרפואה החדשה, המראה כי מיקרובים מתרבים ע"פ הוראות המוח במהלך השלב הפעיל אך נותרים לא פעילים עד שידרשו בשלב התיקון. הנה מספר דוגמאות:

[6] מה שמכונה כיום "השפעת הספרדית" כלל תסמינים של דלקת ריאות חריפה ופגיעה קשה בנאדיות הריאה עם דימום רב (למעשה מופע חריף במיוחד של מה שנקרא עד אז "שחפת של הריאות" וכיום נחשב לרוב לסרטן ריאות). המחלה פגעה בעיקר במבוגרים צעירים יחסית בגילאי 20-40 (בניגוד למחלות של תקופות רגיעה, בהן נפגעים בעיקר תינוקות וזקנים). בנוסף, עקב ריבוי ההתפרצויות ופיזורן בעולם, וכן עקב תקשורת לקויה, אין לנו סיבה להניח שמדובר בדיוק באותם תסמינים בכל אתר ואתר. 

[7] "ניסוי לבדיקת אופן התפשטות של שפעת" (Experiments to Determine Mode of Spread of Influenza, JAMA,August 2, 1919)

[8] מחקרים על מתנדבים למציאת אופן התפשטות השפעת ( “Experiments Upon Volunteers to Determine the Cause and Mode of Spread of Influenza, Boston, November and December, 1918)