פתרון בעיות בתיסוף יוד

אלרגיה ורגישות ליוד

כל אדם צורך כמות מסוימת של יוד, החיוני לקיומם של החיים עצמם. ד"ר בראונשטיין כותב כי במשך 20 שנות פרקטיקה הוא פגש רק שלושה אנשים שאפשר היה להגדירם כאלרגיים ליוד, ובשנים מהמקרים נפתרה הבעיה על יד טכניקת NEAT (Nambudripad’s Allergy Elimination Technique)
[13, p. 274]. מאידך, רגישות ליוד קיימת גם קיימת ורבים מתייחסים לרגישות זאת במילה "אלרגיה". ברוב המקרים מדובר ברגישות שהתפתחה עקב חשיפה ליוד אורגני או ליוד רדיואקטיבי המשמשים בתרופות ולמטרות אבחון ברפואה הממוסדת. בנוסף יש אנשים הרגישים לפירות ים. אולם, לפי בראונשטיין, "אלרגיה ליוד רדיואקטיבי אינה בהכרח כרוכה גם באלרגיה ליוד אנאורגני לא רדיואקטיבי כמו תמיסת לוגול"

​הבהרה ותניית פטור: 
הידע המובא בדף זה מקורו בלמידה אישית והוא ​מיועד להשכלה כללית בלבד. השימוש הנעשה בידע זה הוא על אחריות המשתמש בלבד. הכותב אינו רופא. ​מילים עם השורש רפא (כמו רפואה או ריפוי), אם מופיעות בדף, אינן קשורות או מרמזות על ריפוי ​ע"י רופא או בשיטות המקובלות ברפואה הרגילה.
קרא​ו עוד ​מדוע נדרשת הצהרה זו...

​רגישות ליוד יכולה להתבטא בכל מיני צורות כמו פריחה, עייפות, גודש, כאבי ראש וחום. גם כאן אפשר לראות שרבים מהסימפטומים הללו מזכירים את הסימפטומים של הרעלת ברומיד , ודומה שברוב המקרים אכן מדובר בכך. נראה שעבור אנשים מסוימים תסמינים אלו משחרור הרעלים בגוף הבאים בסמיכות ללקיחת היוד הם כה קשים עד כי  אינם מסוגלים להשתמש בתיסוף כמקובל, למרות שגופם חסר ביוד.

אולם גם אלו המתחילים בתיסוף ואינם חווים תסמינים קשים בהתחלה, עלולים לפגוש אותם בהמשך ולעיתים תסמינים אלו מתעכבים מספר חודשים אחרי תחילת התיסוף. לכן אין להיבהל אם בשלב כלשהו מופיעה עייפות או יש כאבי ראש, פריחה נפיחות וגודש או תסמין אחר. יש להקפיד על לקיחת כל התוספים הנלווים, כולל המלח המלא, ולהיעזר בשיטות וברעיונות שבסעיף הבא.

שיטות להפחתת תסמיני ניקוי רעלים

ד"ר בראונשטיין מביא את ארבעת העיקרים שלו לשחרור רעלים מהגוף [13, p. 267] כמוסבר בקצרה להלן:

  1. שתייה מרובה - מים מביאים חומרי תזונה לרקמות ועוזרים לשטוף רעלים החוצה. יש לשתות כמות המאפשרת רוויה של הגוף, לפי חישוב של כוס מים לכל 6 ק"ג משקל גוף ליום (לדוגמה, אדם השוקל 60 קילו צריך לשתות 10 כוסות = 2 ליטר, ביום). יש להקפיד לצרוך מים נקיים ממזהמים ובעיקר מפלואוריד וכלור. לכן מומלץ להשתמש במסנן אוסמוזה הפוכה ביתי או לזקק את המים. מים שעברו סינון כזה הם כעת נקיים אך נטולי מינרלים, וכדי להבטיח כמות מספקת של מינרלים יש להוסיפם למים והדרך הפשוטה והיעילה לעשות זאת היא על ידי מלח מלא, כמוסבר להלן.
  2. צריכת מלח - יש לצרוך מלח מלא בלתי מזוכך (מלח הימלאיה ורוד או מלח ים אטלנטי אפור. לא מלח שולחן לבן!). בנוסף לתכולת המינרלים במלח כזה, הוא עוזר לשטוף מהגוף את הברומיד. קשה ביותר להוריד את רמת הברומיד בגוף ללא צריכת מלח בכמות של בערך 1 - 1.5 כפיות ליום. כמות זו היא חיונית ויש לצרוך אותה כל יום, חלקה מומסת במים וחלקה במזון. למקרים חמורים אפשר להשתמש בפרוטוקול המלח שבהמשך. שימו לב כי מלח מלא אינו גורם לעלית לחץ דם, זאת בניגוד למלח שולחני מולבן.
  3. נוגדי חמצון - ויטמין C הוא נוגד חמצון יעיל המנטרל רעלים ועוזר גם להמריץ את נתיבי פינוי הרעלים בגוף. מומלץ לקחת 3000 - 6000 מ"ג ליום (ואפשר אף יותר), מפוזר במספר מנות לאורך היום. אם מקבלים שלשול, יש להוריד את המינון שנלקח. סלניום אף הוא נוגד חמצון החסר מאוד בתזונה. מומלץ לקחת 100 - 200 מק"ג ליום לתגבור נוגדי חמצון בגוף וסיוע לבלוטת התריס.
  4. תיסוף יוד - במינונים גבוהים היוד הוא הגורם לשחרור הלוגנים רעילים ורעלים אחרים בגוף. מינון של 12 - 50 מ"ג נמצא כאפקטיבי עבור רוב האנשים. אלו עם מחלות כמו סרטן השד או הערמונית זקוקים לרוב למינון גבוה יותר.

המשתמשים בקבוצות היוד באינטרנט פיתחו מספר כלים להפחתת הרגישות ליוד הנובעת משחרור הרעלים בגוף. כל הרעיונות להלן נוסו באופן מעשי על ידי מתספי יוד בקבוצות השונות וסייעו לרבים מהם.

דילול ובנית מינון - במסמך ברשת[i] מציע Grizz, (ממובילי קבוצת היוד ב- CureZone), לאנשים רגישים להתחיל בקטן ולעלות מינון לאט מאוד. לאלו המתקשים להתחיל אפילו עם טיפה אחת של לוגול 2% (בערך 2.5 מ"ג) מוצע לדלל את הטיפה חלקי 10, 20 או יותר (להוסיף 10 טיפות מים נקיים לטיפה של יוד ואז לצרוך רק טיפה אחת מהתערובת, לדוגמה) ולהעלות את המינון או להפחית את הדילול בהדרגה בהתאם לתחושה.

צביעת העקב - למי שעדיין יש תגובות קשות ללקיחת היוד, מוצע להשתמש בטיפה אחת מדוללת חלקי 10 לצביעה של עיגול קטן על צד עקב הרגל פעם ביום או פעם בשבוע ואז לאט להעלות את המינון של הצביעה. יש לצבוע פעם על עקב ימין ופעם על שמאל.  לכשניתן לצבוע יוד 2% לא מדולל, אפשר לעבור ללקיחה פנימית במינון זעיר ולהעלות אותו באיטיות במשך מספר חודשים, עד שניתן לעבור ליוד 5% או לטבליות יוד (ראו תכולת יוד בתוספים בפרק השימוש המעשי)

להתחיל במאה - אצל אנשים רגישים פחות מוצעת גישה הפוכה. להפחתת משך התסמינים כמו גם להמרצת מערכת החיסון, מצאה הקבוצה כי עדיף להתחיל את התיסוף דווקא במינון מיידי של 100 מ"ג ויותר, על מנת לעבור את שחרור הרעלים במהירות הגדולה ביותר האפשרית. במסמך הנ"ל יש קישורים לעדויות רבות להצלחת הגישה המהירה הזו.

פרוטוקול המלח - פרוטוקול ותיק זה קיים מראשית פרויקט היוד והוא מבוסס על כך שהכלוריד במלח מסייע לסלק ברומיד מהגוף. להקלה על תסמיני שחרור הרעלים בגוף יש לשתות חצי כוס מים חמימים עם רבע עד חצי כפית מלח אטלנטי/הימלאיה (לא מלח שולחן/לבן) ובעקבותיה לשתות עוד כוס וחצי מים מטוהרים. יש לחזור על פעולה זו כל חצי שעה עד 45 דקות, ועד שמתחילה השתנה שופעת, אשר מוציאה ברומיד רב מהגוף.

מינון בפולסים  - שיטה זו מציעה להפסיק את תיסוף היוד  ל- 48 שעות מפעם לפעם (בכל סוף שבוע, לדוגמה) לפי התחושה, וככל הנדרש כדי לאפשר פסק זמן לכליות לפנות את רעלים שהצטברו בדם.

שינוי ברמות TSH והורמוני תריס

ד"ר בראונשטיין מסביר כי כאשר אנשים עם חסר יוד מתחילים לקחת מינון גבוה של יוד, עליות ומורדות של הורמוני התריס עשויות להתרחש. ירידה זמנית צפויה במהלך היומיים הראשונים  ועד שהבלוטה מגיעה מחדש לאיזון (זהו למעשה אפקט W-C המפורסם, ללא הפרשנות המגמתית שלוותה אותו). ירידה זו יכולה להביא לתסמינים של תת-תריס, אולם מצב זה לא מתפתח [13, p. 278].

מנגד, מחקרים הראו כי אספקת יוד באוכלוסיה בחסר יכולה לגרום לאפקט חולף של עליית הורמוני התריס ולתסמינים של יתר תריס. אפקט זה שוכח עם הזמן והתסמינים חולפים.

אפקט נוסף הקורה אצל חלק מהאנשים בעת תיסוף יוד הוא עליה ב- TSH. רופאים יודופביים עלולים לפרש עליה זו כעדות למצב של תת-תריס, אולם, כדברי ד"ר בראונשטיין, רופאים אלו אינם מבינים את הביוכימיה והפיזיולוגיה של יוד. בעוד מצב של תת-תריס מאופיין ברמה נמוכה של הורמוני התריס T3 ו- T4 ובתסמינים קליניים אופייניים של עייפות, קור, כאב ראש וכדומה. בתיסוף יוד, מאידך, הפרשה הנוספת ההורמון TSH היא צפויה וסבירה. בעוד שבחסר יוד הגוף מפחית את כמות הסימפורטרים של נתרן/יודיד (NIS) בתאים, הרי שבתגובה לאספקת יוד זמינה מופרש הורמון TSH על מנת לעודד את תאי הגוף לייצר יותר סימפורטרים ולקלוט את שפע היוד לתאים. כל עוד עליה זו אינה מלווה בירידת הורמוני התריס עצמם ובתסמינים קליניים של תת-תריס, אין לחשוש ממנה [13, p. 225]. ד"ר בראונשטיין מסביר כי לניסיונו עליה ב- TSH שאינה מלווה בתסמינים מתרחשת אצל כ- 25% מהמתספים. הערכים של TSH יכולים להגיע ל- 5 - 15 mIU/L ויותר, ויכולה להמשך 6 חודשים ואפילו שנה.

במאמר מוסגר, ראוי להזכיר כי TSH אכן ממריץ את בלוטת התריס ליצור הורמונים, אך הוא אינו הורמון תריס בעצמו. יש ל- TSH תפקידים נוספים בגוף ולכן גם סיבות נוספות להפרשתו. ההסתמכות עליו לקביעת מחלות תריס היא שגויה, מטעה וגורמת הן לתת אבחון ולסבל רב והן לטיפול שגוי, כאשר רופאים רבים מתעלמים מהקליניקה ומנסים בעיקר לייצב TSH, מבלי להשיג שיפור אמיתי במצבו של המטופל.

אי ספיגה של היוד

ישנם מקרים בהם בדיקת העמסת יוד מראה על דיות יוד למרות קיומם של תסמיני מחסור. מצב זה מעיד על אפשרות כי מנגנוני ספיגת היוד (NIS, פנדרין) חסומים או לקויים וניתן לבדוק זאת על ידי בדיקת רמת היוד ברוק מול הדם (עוד על בדיקות אלו בסעיף ‎8.2).

ההערכה היא כי התקלה במנגנוני ספיגת היוד מתרחשת בגלל חוסר היוד עצמו והצפת ההלוגנים המתלווה אליה. הלוגנים אלו כוללים ברומיד, פלואוריד, פרכלורט וטיוציאנט (thiocyanate - מסיגריות) נקשרים בחוזקה לקולטני היוד ומונעים ספיגתו.

הטיפול בבעיה זו הוא בעיקר על ידי הגדלת מינון היוד, על מנת לעזור לו "לנצח" בתחרות ולהדיח את ההלוגנים מהקולטנים. הגדלת המינון ושפע היוד בגוף גורמים לעליה של TSH, אשר אחד מתפקידיו הוא לעודד יצירת סימפורטרים חדשים בתאים ובכך להגדיל עוד יותר את ספיגת היוד. דומה הדבר לניסיון להרטיב ספוג יבש מאוד. בתחילה המים מחליקים על פני הספוג אולם קצב ספיגת המים עולה  ככל שהספוג נרטב.

בנוסף להגדלת מינון היוד, התוספים הנלווים עוזרים אף הם לתפעול מנגנון זה. במיוחד מלח מלא ומינון גבוה של ויטמין C עוזרים בפתרון הבעיה


הערות:

[i] המסמך " Iodine Instructions" בכתובת http://tinyurl.com/iodine-instructions  מכיל הסברים וקישורים לחומר יקר מפז על השימוש ביוד לתיסוף.