החוק הרביעי - המיקרובים ותפקידם

חשוב לציין כי המיקרובים אינם הרכיבים היחידים הפועלים לשיקום רקמות בשלב התיקון. לעבודה מתגייסים גם  תאי דם לבנים מסוגים שונים ורכיבים רבים נוספים. עם זאת, התצפית על המצאות תאים אלו ביחד עם מיקרובים באותה רקמה פגועה, היא שהביאה את הרפואה הרגילה להמצאת התאוריה של "מערכת חיסון". נאמנים לפרדיגמת המלחמה המתנהלת בגופינו כל העת (המבוססת על רעיונות שהתפתחו לפני מאות שנים), רואים הרופאים לנגד עיניהם מערכת שתפקידה "להילחם במיקרובים" התוקפים את הגוף.  במציאות, כל הרכיבים הללו, ובהם התאים הלבנים והמיקרובים, עוסקים בפעילות מנוהלת היטב של המוח, שנועדה לשקם את הגוף ולרפאו לאחר שהגיב לקונפליקט הביולוגי. 

עם זאת, בעוד המחקר הרפואי מבולבל וסותר כאשר סוקרים אותו דרך הפרדיגמה הרפואית המקובלת, מענין לראות כיצד סתירות מהותיות  בפרקטיקה ובמחקר הזה תומכים דוקא בתגליותיו של ד"ר האמר, כאשר בוחנים אותם ללא משוא הפנים ושלא דרך העיווּת של הפרדיגמה הרפואית. הנה כמה דוגמאות:

נשאוּת - יש חיידק אך אין מחלה.

כאמור, הרפואה הרגילה מניחה כי מיקרובים גורמים חולי עקב נוכחותם ברקמה החולה. מחקר רפואי רב מוצא מיקרובים ברקמה "חולה" אצל אנשים שיש להם תסמינים של מחלה, אך רק לעיתים רחוקות מתבצע חיפוש כזה באנשים שאינם חולים (אלו הנקראים 'לא-תסמיניים'). כאשר חיפוש כזה כן מתבצע, מסתבר כי גם אצל הלא-תסמיניים נוכחים במקרים רבים אותו החיידקים, באותן הכמויות [5]. הרפואה מכנה אנשים כאלו "נשאים", ממלמלת משהו לא ממש ברור על מערכת חיסון. אך למעשה היא אובדת עצות למול הסיבה מדוע החיידק הנורא יושב ברקמה ואינו מביא למחלה אצל אותם הנשאים. הרפואה גם לא יודעת להסביר מדוע קורה לעיתים שהמיקרובים הללו נעלמים "פתאום" מהגוף והנשא אינו נושא אותם עוד.

לפי תגליות הרפואה החדשה התרחשות זו הגיונית בהחלט. בשלב הפעיל של התב"מ בו חיידקים מתרבים אך עדיין אינם פעילים. ניתן למצוא אותם בגוף, אך הם לא מעוררים את התסמינים המוכרים של ה"מחלה שלהם", כי לא קיבלו עדיין הוראה מהמוח. התסמינים שהרופאים מצפים להם יופיעו רק בשלב התיקון, שאז החיידקים יתחילו לסייע בתיקון הרקמה והדבר יפעיל גם את מנגנוני תיקון הרקמות של הגוף (דלקת, בצקת, חום ...) על התסמינים שהם מביאים - ושלב תיקון רקמות זה הוא אכן השלב בו הרפואה הרגילה מגלה כי משהו מתרחש, ומתייחסת אליו כאל "מחלה".

אנטיביוטיקה - פעם כן ופעם לא- מי ידע למה?

טיפול רעיל זה נדמה כעוזר לעיתים להפחתת תסמינים, אם הוא מביא לחיסול מסיבי של החיידקים הפעילים ברקמה. הטיפול מקל על התסמינים באותו האופן שסו סילוק פועלי בנין מאתר בניה יפסיק את תסמיני הבניה, ובשני המקרים ישאר תהליך שלא נגמר כראוי. האם אנטיביוטיקה מועילה להבראה יותר מאשר תוסף התזונה החיוני ויטמין C במינון גבוה, לדוגמה? הרופאים ישבעו, ואני איוותר בספקותי.  

עם זאת, ישנם מקרים רבים בהם מתן אנטיביוטיקה מביא לשיכוך תסמינים בתוך דקות או שעות בודדות, למרות שידוע מחקרית כי אין לאותה תרופה כל יכולת להועיל אלא לאחר יומיים ויותר של נטילתה ורק לאחר הצטברותה בגוף. ניתן לשער כי אפקט הפלסבו הוא שפועל כאן, והחולה נעזר באמונתו בתרופה, לאו דוקא בתכונות חיסול המיקרובים המשוערות שלה.
מנגד קורה רבות שתרופה אנטיביוטית "עוזרת" לבסוף לחולה רק אחרי שבועות ארוכים, גם אם היא ניתנת בעירוי לווריד בכמויות עצומות הידועות כמשמידות חיידקים ללא בעיה. מקרים אלו של "חוסר הענות לתרופה", בשפת הרופאים, מראים כי האפקט האמיתי של התרופה לא ממש מובן לחוקרים, וכי, כפי שמסבירה הרפואה החדשה, שלב התיקון ימשך כל הזמן הנדרש עד להשלמתו (לרוב שבוע עד שישה, בהתאם לסוג הקונפליקט שנחווה, עוצמתו ומשכו), זאת מבלי שה"תרופה" וחיסול המיקרובים המשוער או המעשי מביאים להשפעה של ממש על מהלך התב"מ.

הרפואה החדשה יכולה להסביר מקרים אלו (בהם האנטיביוטיקה אינה פועלת כמצופה) על ידי הבנת התב"מ שרצה אצל החולה ותחקור הקונפליקט שהביא להפעלתה. איתור תחילת השלב הפעיל עם קרות הקונפליקט עלול להיות מסובך במקרים רבים מפני הזמן שעובר בינו לבין הופעת התסמינים, אך איתור פתרון הקונפליקט, הקורה מעט לפני הופעת התסמינים, הוא לרוב קל יותר, ויש בו להקל את הפחד שחש החולה, כאשר הוא מבין את מהלך המחלה ומה צפוי בה, וחשוב יותר, כאשר הוא מבין כי התסמינים שהוא חווה אינם אלא חלק משלב התיקון של תב"מ הקשור לארועי חייו עצמם.

אויבינו הרשעים מרפאים את מחלותנו

רובינו מכירים את הפרו-ביוטיקה, אותם חיידקים "טובים" המועילים לבריאות המעיים של אנשים אשר טופלו עם אנטיביוטיקה. אך טיפול זה על ידי חיידקים לא נותר לבדו. המחקר הרפואי מפיק בעשורים האחרונים יותר ויותר הוכחות לחיוניותם של חיידקים בגוף ולהשפעתם המיטיבה, תמיד להפתעת החוקרים, האוחזים בפרדיגמה השגויה שחיידקים הם "אויבים".
במחקר אחד נמצא כי חיידקים השוכנים על העור חיוניים לריפוי ראוי של הרקמה במקרי פציעה ובמחקר אחר יצרו החוקרים ג'ל מחיידקים שהוצאו ממעיו של חולה כדי לסייע לריפוי פצעים במעיים של אותו חולה[2]. מאמר זה סוקר כיצד מיקרובים מווסתים את מערכת החיסון ונכחותם או העדרה מביאים לבריאות או חולי, ובמחקר נוסף מסבירים החוקרים כי הוא יכול להוביל לטיפולים המבוססים על החדרת מיקרובים לגוף. עוד מאמרמעיתון רפואי מסביר לקורא הנבוך מדוע דוקא השתלת צואה (ממש כך!) היא פתרון למקרי זיהום קשים שאנטיביוטיקה אינה נותנת להם מענה, וכאן יש לנו הסבר כיצד מחדירים חיידקי שחפת לשלפוחית כדי ש... יפרקו שאריות של גידול ויעזרו בריפוי.

כך, כפי שאנו רואים, עושה הרפואה הרגילה סיבוב של 180 מעלות מהפרדיגמה הפסטרית: במקום מיקרובים כגורמי זיהום וחולי, מגלה המחקר כי הם גורמים מסייעים החיוניים לבריאות. לכן, דומה שכאן המקום לשוב ולצטט את  ד"ר האמר:

כפי שהוסבר בחוק הראשון ובחוק השני של הרפואה החדשה, הפתרון של קונפליקט משמעותי מביא בשלב התיקון לתסמיני חולי. אם הקונפליקט הספציפי נחווה על ידי מספר אנשים או ציבור רחב באותו הזמן, ואם פתרונו קורה אף הוא פחות או יותר באותו הזמן, הרי שתסמיני שלב התיקון יופיעו אף הם פחות או יותר באותו הזמן, והדבר יביא לתחלואה משותפת באותה קבוצה, שתתפרץ פחות או יותר באותו הזמן ותתבטא במה שהרפואה הרגילה מכנה "מגיפה".

במקרה המדובר של השפעת הספרדית, שם המחלה (שפעת) מציע התיחסות אליה כאל מחלה של סמפונות הריאה, אשר נגרמת עקב קונפליקט פחד טריטוריאלי. כאשר קונפליקט זה מוצא פתרון, מביא הדבר לשלב תיקון בסמפונות הריאה, הכולל, כמקובל, גם דלקת ובצקת ברמה משתנה.

עם זאת, שפעת זו מחלה שמתים בה העיקר אנשים זקנים. בשפעת הספרדית, מאידך, מתו בעיקר מבוגרים צעירים יחסית בגילאי 25 - 34. אז אולי זו לא היתה שפעת, או לפחות לא רק שפעת...?

זו אכן התשובה.  הקונפליקטים שהביאו לתסמינים הקשים בריאות של החולים הם שני קונפליקטים של פחד הפוגעים בשתי רקמות שונות של הריאות. האחד הוא קונפליקט פחד טריטוריאלי, הפוגע בסמפונות הריאה ומביא למחלת השפעת/דלקת ריאות, השני הוא  קונפליקט פחד מוות. הפוגע בנאדיות הריאה ומביא למחלה שהיתה מוכרת בזמנו כשחפת [9] וכעת שונה שמה ובמרבית המקרים היא נקראת "סרטן נאדיות הריאה".

מה היו התנאים ההיסטוריים שהביאו למצב בו שני קונפליקטים אלו הגיעו לפתרון אצל המוני אנשים פחות או יותר באותו זמן?

במילים של הרפואה החדשה, אותם מליונים רבים נכנסו בתוך תקופה קצרה לשלב התיקון של שני קונפליקטים הפוגעים בָריאות, אשר באו לאחר שלב פעיל ארוך מאוד וקשה מאוד. שלב פעיל שאצל חלקם נמשך ארבע שנים ארוכות. כאשר שלב תיקון מתחיל בעקבות קונפליקט ממושך ואינטנסיבי, הוא בהכרח קשה ומסוכן יותר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשני קונפליקטים הפוגעים בבערך באותו זמן באיבר חיוני כמו הריאות.

וכזה היה המצב עבור רבים בסיום המלחמה הזו. אך זה לא כל הסיפור...

גורמים תורמים מחמירים את המגיפה

אם במהלך שלב התיקון קיימים כבר באוכלוסיה גורמים המחלישים את עמידות הפרטים בה, הרי שלגופו של כל פרט מוחלש יהיה קשה יותר לצלוח את תסמיני שלב התיקון בשלום. הבה נראה מה היו הגורמים המחלישים העיקריים בתקופה זו בה פסקה המלחמה:

• משבר כלכלי, מחסור תזונתי, רעב  - אלו מובילים לתת-תזונה מתמשכת. בשלב התיקון הגוף עוסק בתיקון רקמות אינטנסיבי. התיקון מלווה בפעילות של חיידקים רבים. חידוש רקמות דורש מזינים רבים, בראשם חלבונים, מינרלים וויטמיני C ו-D. החיידקים הפעילים בתיקון נאדיות הריאה הם חיידקי שחפת, הנוכחים ברקמה כפועלי פירוק של נאדיות עודפות מהשלב הפעיל (מסיבה זו טועה הרפואה לחשוב שהם אשמים במחלה). חיידקים אלו צורכים כמויות גדולות של חלבון, ופעילותם האינטנסיבית מגבירה את החסר התזונתי משמעותית. תת-תזונה הינה הגורם המחמי העיקרי, שהוא גם קטלני בפני עצמו.
• קונפליקט דג מחוץ למים - מסיבות הקשורות להתפתחות החיים בים הקדום, ישנה תב"מ מיוחדת שתפקידה להגיב לקונפליקט עקב התנתקות מסביבה בטוחה, קונפליקט קיומי, קונפליקט נטישה וקונפליקט של פליטוּת (להיות לפליט) עלולים כולם להביא לתחושה של דג מחוץ למים, אשר מביאה להפעלת תב"מ שתפקידה אצירת נוזלים בגוף, על ידי חסימה חלקית או מלאה של האברונים בכליות האחראיים להפרשת שתן. אם באותו הזמן מתקיים בגוף שלב תיקון של תב"מ אחרת, (כמו זה שקרה אצל מליונים בסיום מלחמת העולם ה- 1), מתרכזים הנוזלים העודפים ברקמה הנמצאת בתיקון ומביאים להחמרה משמעותית של התסמינים.
  מלחמת העולם הראשונה הביאה לגלים של מליוני פליטים ועקורים שנטשו את ביתם ווחוו איום קיומי. התב"מ הקדומה של הכליות הביאה להחמרה בתסמיני שלב התיקון ההמוני שהתרחש עם סיום המלחמה.
• רעילות סביבתית מוגברת - מלחמת העולם הראשונה הביאה להאצת ההתפתחותם של כמה גורמי רעילות סביבתית. השימוש בדלקים עלה בסדרי גודל בתעשיה ובתחבורה המלחמתיות, כימיקלים חדשים החלו לשמש ליצור של נשק ותחמושת ולהוות נשק בפני עצמם (כחלק מלוחמה כימית). השימוש בגלי רדיו להעברת מידע הואץ במידה ניכרת, דבר שהביא להקמת אנטנות שידור גדולות במחנות צבא וערים עיקריות. כל אלו היו גורמים חדשים של רעילות שהופיעו בברציפות ובכמויות גדולות ושעדיין לא התפתחה תנגודת להם. סביר כי אלו הוסיפו והחלישו את עמידות האוכלוסיה ויכולתם של פרטים רבים לשרוד את תסמיני שלב התיקון.

ההשפעה של גורמים מחמירים אלו היא עצומה. מה שהיה יכול להיות תסמיני שלב תיקון קלים עד בינוניים אצל אדם צעיר, מוזן היטב ורגוע, הפך ב- 1918 להיות שלב תיקון קטלני אצל מליוני מבוגרים צעירים[6] מבוהלים ומורעלים הסובלים בנוסף מתת תזונה. תמהיל כזה של קונפליקט קשה של פחד ביחד עם גורמים מחמירים כמו רעב, נטישה ופליטות מוכר לנו בהיסטוריה המוכרת רק במחלת הדבר של 1347, המוכרת יותר בשם המוות השחור.

כאן המקום לשוב ולצטט את ד"ר האמר, שאמר, בפשטות:

      מחלות אינן מדבקות"

סיכום

החוק הרביעי של הרפואה החדשה מחזיר את המיקרובים לתפקידם הטבעי, כאורגניזמים מועילים המשתפים פעולה בגוף, כדי לסייע לבריאות החיים ולהחלמה מחולי. החוק הרביעי מוסיף ומזכה אותם מאשמת "האויב בפתח" שטפלה עליהם הרפואה הרגילה, מאז זמנו של לואי פסטר. החוק הרביעי  מתאר את האופן בו מיקרובים שונים משתלבים בתב"מ, בהתאם לשכבות הנבט התואמות את גילם האובולוציוני. ומציג עוד נדבך מופלא של מעשה הבריאה, אשר נשכח מליבנו תחת לחץ הפרדיגמה הזיהומית המעוותת. 

ההיפותזה העתיקה לפיה מיקרובים גורמים מחלות נסמכת על הראיות הנסיבתיות של המצאותם ברקמה חולה. אך היא נתקלת בסתירות רבות אותן אינה מסוגלת להסביר. סתירות אלו, מנגד, יכולות להיות מוסברות בקלות כאשר אנו בוחנים אותם ע"פ התגליות של הרפואה החדשה.

מסקירת מחקרי ההדבקה של השפעת הספרדית אנו רואים כי אין למדע הרפואי סימוכין מחקריים מהשטח להיפותזה, לפיה מגיפת השפעת הספרדית הועברה במנגנון של "הדבקה מאדם לאדם" ואין שום סיבה מחקרית לחשוב כי מיקרובים (או וירוסים מדומיינים) כלשהם העבירו אותה מאדם לאדם או מאדם לחיה. בהמשך מוצג מנגנון סביר יותר המראה כיצד צירוף של תנאים, ביחד עם קונפליקט משמעותי, הוא שכנראה הביא למגיפה זו בראשית המאה שעברה, כמו גם למגיפת הדבר השחור לפני כ- 500 שנה.

הערות

[1] אונטוגניה (ontogeny): שדה מחקר המתאר את מקורו של אורגניזם והתפתחותו עד לבגרות או תיאור האורגניזם במהלך חיים שלם.

[2] חשוב לציין כי האופן בו מיקרובים אלו מסייעים בריפוי של פצעי כיוב ושיקום של רקמה שמקורה בשכבת האקטודרם אינו ברור די צרכו, אולם למרות הפרדיגמה הרפואית, המחקר הרפואי חוזר ומאשר (להפתעת החוקרים) את תגליות הרפואה החדשה בממצאים מרתקים לגבי תפקידם של מיקרובים בהקשר של ריפוי פצעים שונים במקומות שונים בגוף בשלב התיקון, לדוגמה בסיוע לריפוי פצעים כרוניים בעור  או בריפוי המעי עם חיידקים שנלקחו מהמעי עצמו.

[3] את הווירוסים המשוערים עצמם לא ניתן לראות ולזהות בצורה מדעית ראויה, בעזרת אמצעי המחקר הקיימים (בעיקר עקב חסרונותיו של מיקרוסקופ האלקטרונים והקושי לייצר דגימה מטוהרת המכילה רק את ה"ווירוס" המשוער). לכן, עצם קיומם כגורמי מחלות (לפי הפרדיגמה המקובלת) או כמסייעים בשלב התיקון (לתפיסת הרפואה החדשה), נותר בגדר תאוריה בלבד. ראו עוד בהרחבה זו על המחקר המדעי הלקוי בקשר לוירוסים.

[4] הן לואי פסטר והן רוברט קוך שלחו ידם במעללים שנעו מגניבת רעיונות וזכויות יוצרים ועד הונאה ותרמית של מטופלים וקולגות.

• בספרה "בישאם או פסטר?" Bechamp or Pasteur-  יצא 1923) מאשימה הסופרת את'ל יוּם (Ethel D. Hume) את פסטר בגניבת רעיונות, הפרת זכויות וזיוף ניסויים מדעיים.
• מסתבר כי לואי פסטר כתב יומני מעבדה, בהם תיעד את ניסוייו האמיתיים. פסטר התרה בבני משפחתו שלא לחשוף יומנים אלו לעולם, אך נכדו מסר אותם למוזיאון. הספר "המדע הפרטי של לואי פסטר  (The Private Science of Louis Pasteur 1995) מאת ג'רלד גייסון - פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב מבוסס על יומנים אלו ומתעד סתירות מהותיות בין תוצאות ניסוייו הסודיים של פסטר לבין פרסומיו הגלויים, שעליהם מבוסס חלק ניכר מתאוריית החיידקים כגורמי מחלות השלטת ברפואה כיום.
• רוברט קוך, מצידו, התפרסם בשערורית הטוברקולין,  כאשר פרסם בראש חוצות כי המציא תרופה  לשחפת (מחלה חשוכת מרפא וקטלנית שהיתה נפוצה בסוף המאה ה- 19). התרופה עוררה תקוות רבות אצל החולים והציבור, אך התגלתה כהונאה בעלת תועלת מפוקפקת המבוססת על מחקר לקוי, אשר עוררה את השערוריה המכונה על שמה.

[5] נשאות לא-תסמינית של מיקרובים גורמי מחלה גורמות לפליאה אצל החוקרים, אך מוסברות היטב על ידי הרפואה החדשה, המראה כי מיקרובים מתרבים ע"פ הוראות המוח במהלך השלב הפעיל אך נותרים לא פעילים עד שידרשו בשלב התיקון. הנה מספר דוגמאות:

• חיידק הגורם למחלה בדרכי הנשימה נמצא גם אצל לא-תסמיניים.  
• חיידק הגורם לבעיות עיכול ושלשול נמצא גם אצל לא-תסמיניים.
• חיידק הגורם לדלקת קרום המוח נמצא גם אצל לא-תסמיניים. 
• טוברקלורוסיס רדום (Latent tuberculosis) הוא מצב בו חיידק השחפת נמצא בדגימה של אדם בריא, מבלי שיתפתחו אצלו תסמינים כלל. לטענת הרפואה הרגילה, החיידק הרדום עלול להתעורר פתאום ולגרום למחלה תסמינית, אמנם הגורם להתעוררות של החיידק אינו ידוע (אדיופטי) אך הבריא יטופל בתרופות במשך החודשים רבים.
  אם שוקלים את ההסבר של הרפואה החדשה, לפיו החיידק מתרבה בשלב הפעיל אך מביא לתסמינים רק במהלך שלב התיקון, בתהליך המנוהל על ידי המוח, הרי לנו תהליך הגיוני וסביר שמטרתו לתת מענה לצורך ביולוגי - תיקון הרקמה שנפגעה בשלב הפעיל.

[6] מה שמכונה כיום "השפעת הספרדית" כלל תסמינים של דלקת ריאות חריפה ופגיעה קשה בנאדיות הריאה עם דימום רב (למעשה מופע חריף במיוחד של מה שנקרא עד אז "שחפת של הריאות" וכיום נחשב לרוב לסרטן ריאות). המחלה פגעה בעיקר במבוגרים צעירים יחסית בגילאי 20-40 (בניגוד למחלות של תקופות רגיעה, בהן נפגעים בעיקר תינוקות וזקנים). בנוסף, עקב ריבוי ההתפרצויות ופיזורן בעולם, וכן עקב תקשורת לקויה, אין לנו סיבה להניח שמדובר בדיוק באותם תסמינים וגורמים בכל אתר ואתר. 

[7] "ניסוי לבדיקת אופן התפשטות של שפעת" (Experiments to Determine Mode of Spread of Influenza, JAMA,August 2, 1919)

[8] מחקרים על מתנדבים למציאת אופן התפשטות השפעת ( “Experiments Upon Volunteers to Determine the Cause and Mode of Spread of Influenza, Boston, November and December, 1918)

[9] כיצד הביאה השחפת לתידלוק מגיפות השפעת של 1918 וקוביד-19 (How Tuberculosis Fueled the 1918 Flu and Covid-19 Pandemics)