בחרו עמוד

גם אנשים שמתנגדים לחיסונים, לכולם או לרובם, לא ממש מוכנים לשלול את חיסון האנטי-טטנוס. בתרבות שלנו יש פחד מובנה היטב מהמחלה הזו, המאיימת עלינו, כך אנו מאמינים, מכל פציעה קטנה. הורים רבים שאינם מחסנים את ילדיהם במרבית החיסונים, בטוחים שטטנוס היא מחלה כל כך מסוכנת ש"לא כדאי לשחק איתה". הרי בטוח שמתישהו הילד ידרוך על מסמר או יפצע בדרך אחרת. ואז…
אז לפני שאתם שולחים בחשש ובלב כבד את הילד לגן השעשועים, הבה נבחן את נושא הטטנוס, ונלמד כמה עובדות ואגדות לגבי מחלת הטטנוס ולגבי ה"חיסון" כנגדה.

טטנוס, עובדות ואגדות

"טטנוס" הוא חידק בשם קלוסטרידיום טטני (Clostridium tetani) המתקיים אך ורק בסביבה אנאירובית (דהיינו, סביבה נטולת חמצן), בד"כ באדמה ובגללי חיות. הבקטריה יכולה להיכנס לגופנו בעקבות פציעה מפריט חד באדמה המזוהם בחידק זה. אם הפצע הוזנח, עלול החיידק לשגשג בגוף ולעבור מחזור חיים שלם שבו הוא מתחלק, מתרבה ואז מת. במותו הוא משחרר רעלן חזק (שהוא בעצם הקרלין – המעטפת החלבונית של החידק) הגורם לכיווץ לא רצוני של שרירים גדולים שונים, וביניהם, לבסוף, גם שרירי הנשימה, דבר העלול במקרים מסוימים להוביל למוות. תקופת הדגירה של הבקטריה (בעצם מחזור החיים שלה) היא בין 8 ל-21 יום.
לחיידקים אלה דרושים תנאים אנאירוביים (נטולי חמצן) על מנת להיות פעילים, ואילו בנוכחות חמצן הם הופכים לנבגים עמידים אך בלתי פעילים, אשר לא מייצרים את הרעלן. אלא מה, אנו היונקים, הננו יצורים נושמים ובמצב תקין הדם והתאים שלנו רוויים היטב בחמצן. לכן, כל שעלינו להקפיד אחרי פציעה כזו שעלולה להכניס לנו את בקטריית הטטנוס לגוף, זה לנקות היטב את הפצע ולדאוג שמעט דם ייצא ממנו. עם הדם הזורם מגיע חמצן ועם יש חמצן הבקטריה כאמור אינה פעילה. כדי להיות עוד יותר בטוחים, אפשר לנקות את הפצע במי חמצן רפואיים כדי לחמצן עוד יותר את האזור ולשטוף כל סיכוי להישארות נבגים. בהמשך חשוב להשאיר את הפצע לא מכוסה ומאוורר במידת האפשר כדי לאפשר נוכחות חמצן באזור.
בנוסף, אדם בריא המוזן היטב ושמערכת החיסון שלו במצב תקין יצליח להתמודד בצורה ראויה גם עם זיהום ברעלן הטטנוס. כפי שנראה בהמשך, מרבית האנשים המקבלים זיהום טטנוס עלולים אמנם לחלות, אך אינם מתים ממנו.

סיכום קצר: טטנוס הוא חיידק אנאירובי הנמצא באדמה ובגללים. הוא מתקשה להתמודד עם הגוף עתיר החמצן שלנו. הזרמת מעט דם וניקוי טוב של הפצע מנטרלים אותו. רוב האנשים שנפגעים ממנו מחלימים. אם כך…

מדוע כל הזמן שומעים על טטנוס?

יש מספר סיבות בגללן טטנוס נחשבת למחלה מפחידה. אלו העיקריות שבהן:
זיהום טטנוס נפוץ בעולם השלישי, בעיקר באיזורים כפריים בהם החיידק נפוץ (גללי בהמות, זוכרים), ראשית, בגלל הגיינה לקויה בטיפול בפצעים.בנוסף, בשבטים רבים מקובל לחתוך את הטבור בסכין העלול להיות מזוהם, ואף לאטום את טבורו של הילוד על ידי הידוק אדמה לחה על הפצע. אדמה עלולה להיות מזוהמת בטטנוס, ואכן, רבים מהנפגעים הם תינוקות בשבועות הראשונים לחייהם…

סיבה שנייה היא הנפוצה יותר בעולם המפותח היא מחלת הסכרת ומחלות אחרות הפוגעות בזרימת הדם בגוף. עודף מתמיד של סוכר פוגע בנימי הדם ואז כל פציעה קטנה עלולה להזדהם, מאחר וחמצן לא מגיע דרך נימי הדם הפגועים והסביבה של הפצע עלולה להיות אנאירובית. פצעים הם תמיד בעיה אצל חולי סכרת ועם חו"ח יש זיהום בטטנוס, אז הבעיה גדולה עוד יותר. המרכז לבקרת מחלות בארה"ב מסביר את זה כאן (סעיף 4).

סיבה נוספת בגללה שומעים הרבה על טטנוס היא קצת צינית, לצערי. טטנוס היא עוד מחלה מסתורית ולכאורה נטולת מרפא, שאפשר להשתמש בה כדי להפחיד הורים ולעודד התחסנות. ואכן, הורים רבים שנמנעים מהחיסונים כולם, דווקא כן נותנים את חיסון האנטי-הטטנוס.

אך האם הפחד מוצדק? הרי ראינו שהחיידק אינו חזק ולא שורד בתנאים של היגיינה טובה וגוף בריא. הבה נמשיך ונבחן כעת את נתוני התחלואה…

כמה באמת חולים ונפטרים מטטנוס?

אם בוחנים את המספרים, מסתבר שכיום מאוד קשה לחלות בטטנוס. בארה"ב היו 0.16 מקרים למיליון נפש בין 1998 ל- 2000 (מקרה אחד לכל 8 עד 10 מליון נפש). 60% מאלה היו מבוגרים סכרתיים בגילאי 60+ (שהדם לא זורם אצלם טוב) ועוד אחוז ניכר הם מזריקי סמים (הפגיעים לזיהום ממחט מזוהמת ולהם סיכון גבוה למערכת חיסון מוחלשת). עוד אנו לומדים מהקישור הנ"ל שהתמותה של חולים אלו עמדה על 18%, דהיינו, פחות מאחד מכל חמישה אנשים שחטף כזה זיהום, נפטר. למעשה, המחלה כל כך נדירה שהרופאים לעיתים קרובות לא מזהים אותה (ויתכן שגם זו סיבה למוות מן המחלה).

מחקר נוסף סוקר 15 מקרים של ילדים שחלו בטטנוס בארה"ב בין 1992 ל- 2000. רבים מילדים אלו נפצעו בחווה מאובייקט חד מזוהם בטטנוס, סיכון שנדיר למצוא בסביבה עירונית של היום. סיבות אחרות היו זיהום טבורי בתינוקות מאדמה מזוהמת, חתכים ונשיכות של חיות. אף אחד מילדים אלו לא נפטר (אם כי חלקם נזקקו לאשפוז ממושך). שלושה מבין הילדים היו מחוסנים.

בישראל עמדה התחלואה מטטנוס בראשית שנות החמישים על המספר הנמוך של 27 מקרים בשנה, וירדה בשנים עד ל- 2.7 מקרים בשנה בהמשך, עם עליה קטנה בשנות השישים לכמעט ארבעה מקרים בשנה. מאז שנות השמונים ירדה התחלואה לכדי 0 עד 0.1 מקרים ל 100.000 נפש בשנה. רוב המקרים המדווחים קשורים לזיהומים בלידת תינוקות (בעיקר במגזר הבדואי) או לאנשים מבוגרים עם סכרת. החוקרים כמובן נותנים לחיסון את הקרדיט, אך מציינים גם תרומה ניכרת של מעבר ללידות בבתי החולים (שם לא סוגרים את הטבור באדמה) כתורם לירידה בתחלואה. החוקרים לא מציינים זאת אך ניתן להניח כי תהליכי העיוּר בארץ הורידו עוד את החשיפה לחיידק ואת הסיכוי להידבק במחלה.

האם התחלואה הנמוכה בטטנוס היא בזכות החיסון?

לא סביר. טטנוס אינה מחלה מדבקת. לא נדבקים בה מאדם אחר אלא רק מזיהום ישיר של פצעים, כך ש"חסינות העדר" המיתולוגית אינה רלוונטית לחיסון הטטנוס. בנוסף, ידוע כי מרבית האוכלוסייה אינה מחוסנת ע"פ ההמלצות (חיסון דחף כל 10 שנים).

זאת ועוד, יעילות החיסון לא נבדקה מעולם בניסוי קליני (ראו בהמשך) וברור כי היא אינה יעילה ב-100%. כפי שראינו לעיל ונראה בהמשך, ידועים מקרים לא מעטים של הרעלת טטנוס גם באנשים שהיו מחוסנים על פי ההוראות.

מכך אנו יכולים לראות כי בכל זמן נתון החיסון מגן לכל היותר באופן חלקי על המתחסנים, ועדיין התחלואה נמוכה מאוד – מקרה אחד ל 10-7 מיליון (בארה"ב).

מהכיוון ההפוך, במחקר בבית החולים העמק בעפולה נמצאו רמות מספיקות של נוגדנים לחיידק הטטנוס גם אצל נשים מקיבוצים שונים, שלא קיבלו בכלל חיסון כנגד חיידק זה. פרוש הדבר הוא כי הנשים נחשפו לחיידק הטטנוס ומערכת החיסון שלהם פתחה נוגדנים מבלי שהן חלו כלל במחלה. ידועים מקרים נוספים כאלו במדינות שונות מסביב לעולם. עובדה זו מראה לנו כי ניתן לפתח נוגדנים בלי חיסון ומבלי לפתח את המחלה כלל. ניסויים בבעלי חיים מראים כי האכלתם בנבגי טטנוס מביאה לפיתוח נוגדנים. לא צריך חיסון בשביל זה.

גם הנתונים המספריים אינם תומכים בחיסון כסיבה לירידת התחלואה, כפי שמודגם בשני הגרפים להלן, שמקורם בנתונים ממשלתיים:

בגרף זה אנו רואים כי חיסון הטטנוס נכנס לשימוש המוני באנגליה רק בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים, אחרי שהתחלואה בטטנוס כבר ירדה באופן דרמטי בלמעלה מ- 90%.

 

 

תמונה דומה אנו רואים ברפובליקה הדומיניקנית לאחר כשני עשורים. החיסון נכנס אחרי שהתחלואה כבר ירדה ברובה. לא נראה שהירידה היתה בזכות החיסון (באדיבות "חסון" - העמותה למתן מידע על חיסונים)

אם כך, עולה השאלה …

מה כן הוריד את התחלואה בטטנוס?

הרמזים לתשובה הובאו כבר לעיל. אפשר להניח כי הורדת החשיפה לחיידק עקב תהליכי עיוּר, ביחד עם שימוש גדל והולך ברכב מוטורי הם האחראים להורדת התחלואה.
טטנוס הרי נפוץ בגללים של בעלי חיים ובאדמה חקלאית ומזובלת. המעבר לערים הפחית את אוכלוסיית האזורים כפריים והחוות, בהם סביר שיש אדמה מזוהמת בטטנוס, כך שהרבה פחות אנשים נחשפים לחיידק כיום.
בערים עצמן התחבורה הממונעת החליפה את העגלות משוכות הסוסים כאמצעי התחבורה העיקרי במהלך המאה האחרונה וכך נעלמו מרחובות הערים הן זבל הסוסים והן המסמרים שהיו נופלים מפרסותיהם, אשר היוו סיכון לפציעה להדבקה בחיידק. שני גורמים אלו הם כנראה בעלי המשקל הרב ביותר בהורדת התחלואה בטטנוס. מהנתונים הללו לא נראה כי לחיסון נגד טטנוס יש חלק משמעותי בכך.

האם החיסון יגן על הילד שלי?

התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. כבר ראינו לעיל שחלק מהחולים בטטנוס היו מחוסנים כנדרש. כך שברור לנו שהחיסון לא מגן על כל מי שמקבל אותו. מה שעוד לא ראינו זה שכמו רבים מהחיסונים, גם חיסון הטטנוס לא נבדק אף פעם ליעילות. הנה ציטוט מדף של CDCבנושא האומר כי: "היעילות של טוקסואיד [הרעלן(החיסון)] לא נלמדה מעולם בניסוי של החיסון. אפשר להניח מרמות האנטיטוקסין המגנות [בדם?] שלסדרה שלמה של הטוקסואיד יש יעילות קלינית של 100%"

אתם מבינים את זה, היעילות לא נלמדה, אבל אפשר להניח…

אני מעדיף שלא להניח, אלא לבדוק. הבה נראה מה יודע החיסון הזה לעשות באותם המקרים המעטים שבכל זאת חוטפים הרעלת טטנוס:
כבר צינתי לעיל כי חולים בהרעלת טטנוס גם אלו שלא חוסנו וגם אלו שכן חוסנו נגד המחלה. לדוגמה, ארבעה מחמישה ילדים שחטפו הרעלת טטנוס בפינלנד בין 1969 ל- 1985, היו מחוסנים.

הנה לנו עוד מקרה מענין של נער בן 14 מגרמניה שהיה מחוסן באופן מלא בזמן שחטף הרעלת טטנוס. יש כמה דברים ללמוד מהמקרה הזה: ראשית, החיסון לא עזר לנער. שנית, המקרה הזה כל כך נדיר שהרופאים טרחו לכתוב עליו ולפרסם אותו. ממה שהם מספרים נראה שהם לא הצליחו לזהות את המחלה הנדירה ונדרשו להם כמה ימים לכך. דבר אחרון שכדאי לשים לב זה לכך שהנער לא ניקה את הפצע שדרכו חדר החיידק לגוף. עוד דיווחים מופתעים על מקרים כאלה של הדבקה במחוסנים יש כאן וכאן.

והנה גם מחקר על קופים המסביר לנו כי למרות תוכנית החיסונים שהוכנה להם ולמרות שהייתה להם רמה ראויה של נוגדנים בדם, הדבר לא השפיע על רמת התמותה של הקופים מהרעלת הטטנוס! לא בכדי מסכם זאת אחד החוקרים כך: "סף ההגנה המינימאלי הינו שרירותי ואין בו כדי להבטיח הגנה לחולה ספציפי".
כאמור, החיסון לטטנוס אולי עובד ואולי לא. אף אחד לא ממש יודע…

האם החיסון מזיק?

החיסון הניתן כיום הוא DTaP שמשלב חיסון לטטנוס יחד עם דיפתריה ושעלת. בשנים 2005 – 2006 דווחו במערכת VAERS בארה"ב בסך הכול 41,290 תגובות לחיסון , מהן 215 מקרי מוות, 460 מקרים "מסכני חיים", 451 מקרים של נכות מתמדת ויותר מ- 12,000 אישפוזים. אזכיר שלפי הערכת השלטונות בארה"ב, רק אחוז אחד ועד 10% מכלל התגובות לחיסונים אכן מדווחות במערכת זו. אז בואו נחזור למספרים הנ"ל ונכפיל בעשר (או במאה), זה אומר משהו כמו 2,000 מקרי מוות מהחיסון במהלך 2005-6 בלבד…!

נראה שלחיסון DTaP בהחלט יש פוטנציאל לנזק רציני ואפילו למוות של הילד שלנו. מה שבטוח, זה לא חיסון בטוח! לכן, מי שבכל זאת רוצה לחסן, רצוי שידרוש את החיסון המשלב רק דיפטריה וטטנוס (DT) שדומה שגורם לפחות תופעות לוואי ומקרי תחלואה.

ובכל זאת, אנחנו הורים. אני יודע מהי שאלה שמתרוצצת באחורי המוח שלנו. ואם בכל זאת…

ואם בכל זאת הילד ידבק, מה אני עושה?

ראשית, ילדים בריאים המוזנים היטב ובעלי מערכת החיסון תקינה יכולים לעמוד מול מחלות בקלות יחסית. נתוני התמותה שירדו טרם הכנסת החיסון מלמדים זאת. אך בכל זאת, אם הילד שלנו, מחוסן או לא, נפצע מעצם חד ומלוכלך ואנו חוששים מן המחלה, מה אנו יכולים לעשות:
ויטמין C הוא אנטי-רעלן המשפעל וממריץ את מערכת החיסון והוא אינו רעיל גם במינון גבוה מאוד. ישנן עדויות רבות על טיפול במחלות בעזרת ויטמין C והמחקר המדעי תומך בכך בצורה נחרצת, ובלבד שניתנו כמויות מספקות של הוויטמין למשך כל זמן ההרעלה/מחלה.

ספציפית להרעלת טטנוס, המאמר כאן סוקר מחקר אחד בבני אדם חולי טטנוס וסדרה של מחקרי חיות ומראה כי במינון מספיק ויטמין C אכן מגן מפני רעלן הטטנוס. המאמר כאן מאת ד"ר סוזן המפריז על טיפול בשעלת, גם היא מחלה הנגרמת מרעלן של חיידק, מסביר לנו שוויטמין C הוא מנטרל רעלנים כללי אם נותנים אותו במינונים גדולים ומספיקים (Mega Dose).

ד"ר תומס לוי מתייחס כאן לוויטמין C כחומר ה"אנטי-ביוטי, אנטי-היסטמיני ואנטי-רעלני רחב הטווח ביותר שקיים" ומציין את תפקידו בריפוי מגוון מחלות, כולל הרעלת טטנוס. כל הרופאים שריפאו בהצלחה מחלות והרעלות עם ויטמין C עשו זאת על ידי מינונים גבוהים בהרבה מאלו שמקובל לחשוב עליהם לגבי ויטמינים , מינונים של עשרות גרמים המחולקים על פני היממה באינפוזיה, הזרקה או דרך הפה.

הטיפול בעזרת ויטמין C בטטנוס חורג מהטווח של מאמר זה אך מומלץ להורים, בעיקר אלו הבוחרים לקחת אחריות על בריאות בני ביתם, להכיר את החומר המופלא הזה ואת השימוש בו לתמיכה וריפוי של כמעט כל מחלה, הרעלה ותאונה, ולהחזיקו במלאי לתמיכה בבריאות בני הבית. הנה מאמר שיעזור לכם בהיכרות מהירה ומעשית עם ויטמין C.

יש עוד מגוון של תוספי תזונה שיתמכו בגוף במצב של הרעלת טטנוס. המאמר כאן מפרט את סיפורו של אדם שלקה בהרעלת טטנוס כולל פירוט התוספים בהם השתמש והתחושות שחווה.במאמר כאן מוסבר על עוד כמה תוספים ועל ניקוי הפצע בעזרת מי חמצן או יוד רפואי העוזרים לחמצן את החיידק.

ולמי שרופאים נוסכים בו ביטחון, מסתבר שהם, המאיצים בנו לתת לילד חיסון מסוכן למחלה שכמעט אינה קיימת, לא מספרים לנו ואולי אינם יודעים על הפתרון שיש לרפואה האלופטית עצמה במקום החיסון. למי שלקה בהרעלת טטנוס יכולים הרופאים להזריק לגוף את הנוגדנים עצמם. זה נקרא Tetanus ImmunoGlobulin או בקיצור TiG וחשוב מאוד שכל הורה ידע על הטיפול הזה, כי לרופא הרבה פעמים אין על זה מושג. הרי המחלה כל כך נדירה שאף רופא כמעט לא ראה חולה בהרעלת טטנוס במהלך הקריירה שלו.

לסיכום

זה מה למדנו על המחלה והחיסון נגדה.
• נראה שאנו כולנו מפחדים ממחלה שכמעט לא קיימת ונדיר ביותר ללקות בה.
• התחלואה והמוות מהמחלה ירדו מאוד עוד לפני השימוש בחיסון.
• החיסון הוא בעל יעילות לא ברורה במניעת המחלה.
• לחיסון יש סיכונים ברורים רבים כולל מוות ונכות קבועה.
• יש לנו עדויות שניקוי הפצע וזרימת דם תקינה מחסלות את הבקטריה בקלות.
• יש לנו עדויות ומחקרים שאפשר לטפל ברעלן בעזרת ויטמין C ומגוון תוספים ותרופות טבעיות שונות.
• אם תגיעו לבית חולים, יש לרופאים אנטי-טוקסין נגד המחלה, אבל אולי תצטרכו אתם לספר להם על זה.

וכדי להיתלות באילן גבוה, הנה הדברים שאומר ד"ר גרהרד בוכוואלד, מומחה גרמני לחיסונים ומחבר הספר "חיסונים – עסק המבוסס על פחד" ((Vaccination: Business Based on Fear: "פצעים מדממים לעולם לא יגרמו לטטנוס מפני שטטנוס הוא אנאירובי. זה לגמרי טיפשי לחסן ילדים בגלל חתך בברך. הסיבה היחידה לכך היא כסף."

אני מקווה שהמידע הזה עושה את ההחלטה שלנו כהורים לקלה יותר.

רק בריאות

גדעו כינר ND